קטגוריה: 1980 – 1989

עמרם אטקין, מקבוצת שחף, בנם של צבי ו-שושנה אטקין, היה מסגר מחונן שנהרג בתאונת דרכים זמן קצר אחרי שחרורו מצה"ל (1973).

עבודות מתכת שעמרם הכין במסגריה של הקיבוץ נמצאות במספר גינות בחצר הקיבוץ. פסל אחד, הצפרדע, מוכר במיוחד בחצר הקיבוץ. בממוקם בעלייה הדרום מערבית לחדר האוכל ילדי קיבוץ נהגו להאכיל את הצפרדע עם חמציצים שגדלו בקרבת מקום, ואם "מאכלים" רבים נוספים.

סביבת 1990 הצפרדע נעלמה. היא כנראה נלקחה על ידי מבקר בקיבוץ שחשב שגינתו תהיה מקום יותר מתאים עבורה. אפרים הררי לא השלים עם האבדה ובעבודת בילוש חקר את האורחים שהיו בקיבוץ בתקופה שבה צפרדע נעלמה והצליח להחזיר אותה למקומה הרגיל – שם היא נמצאת עד היום.

צפרדע נוספת, ועוד עבודה של עמרם, נמצאות ליד הכניסה לארכיון הקיבוץ.

בשנות ה-80 וה-90 פחות ופחות צעירים הגיעו לאולפן בקיבוץ. זה היה פונקציה של מספר גורמים. היתה פחות עלייה, וגם פחות התעניינות בחיי קיבוץ.  עם זאת, בשנת 1988 אורית שדה, מנהלת האולפן דאז, תיארה בעל התל מחזור דגוש בתלמידים:

חמש שנים מאוחר יותר המצב היה די שונה. השינויים הפנימיים של הקיבוץ הביאו לכך שהמשימתיות דעכה. כמו-כן, במבנה המתהווה של הקיבוץ המשתנה לא היו מקומות עבודה רבים לזמניים. נערכו דיונים על עתיד האולפן (למשל באוגוסט, 1994), וגובשה תוכנית להעברתו לצפית:

תמונת המחזור של מחזור 66 של האולפן – ארבעה מחזורים לפני הסוף. אורית שדה – מנהלת, אמירה אבני – מורה. בין התלמידים נמצאות החברות שלנו קייט בר-דוד וקרינה בדרק. כמו-כן, כיתת הלימוד היתה בצפית, ולא בחצור.

בשעות העבודה הסופרים של חצור עבדו במגוון עבודות – בחקלאות, בתעשייה, ושירותים, ובאופן כללי היכן שדורש. ובאופן די הגיוני הם גם עסקו בהוראה, ובהוראת הלשון העברית באולפן.

צבי אטקין עם המחזור הראשון או השני של האולפן, בשיעור על הדשא.

אנדה הראל-דגן מלמדת בתוך כיתת האולפן.

במשך כ-45 שנים קיבוץ חצור אירח אולפן ללימוד עברית. החל בשנת 1951, עוד בשנים הראשונות של הקיבוץ בחצור, הוחלט לפתוח אולפן. באולפן לא למדו עברית בלבד. הוא הקנה לתלמידיו הזדמנות להכיר את תרבות ישראל ולהדק את הקשר – במיוחד בין המדינה לבין התפוצות.

במהלך השנים תנאיי המגורים, והלימוד, השתפרו. כבר אחרי שנה אחת הסוכנות היהודית דאגה לצריפים לתלמידי האולפן שתחילה גרו באוהלים. בהמשך התנאים המשיכו להשתפר, והתלמידים עברו לבניינים של ממש – פעם באזור המוסד (שדרת המוזות של היום) ופעם במגורים דרומית לחדר האוכל. חברי האולפן עבדו בתפקידים בקיבוץ וידיהם העובדות היו חשובות במיוחד בזמנים של קטיף בפרדס.

חברי אולפן עובדים בפרדס על לובקה סטירנין – בשנות ה-80.

האולפן בחצור שרד עד לאמצע שנות ה-90. במהלך השנים האלו אוכלוסיית האולפן עברה שינויים רבים – פעם עולים חדשים, פעם בני נוער יהודים מהעולם המערבי, ושוב, בתקופת בית ראשון במולדת, עולים מברית המוצעות.

לארי רפופורט עם תלמידים נוספים מהמחזור שלו באולפן – 1971.

עם השנים מערך העבודה בקיבוץ השתנה כך שמקומות עבודה לזמניים – לא רק אולפן אלא גם מתנדבים – הצטמצמו, וזאת היתה אחת הסיבות המרכזיות לסיום החזקת אולפן בחצור, בערך ב-1995.

הרוב המכריע של הקונים בכל-בו חצור הם חברי ותושבי הקיבוץ. סביר להניח שעבורם שקיות ניילון (שלמרבה השמחה עם השנים נעשו מתאימות למחזור) לא פעלו כאמצעי שיווק. הרי עם או בלי פרסום על השקית יחזרו לכל-בו כדי לערוך א הקניות לבית.

 

לעומת זאת, הרבה מהקונים בחצור לטף באו מחוץ לקיבוץ (וגם היו מכירות מחוץ לקיבוץ) ולכן זהות ,המוצר ומקום הייצור, היתה חשובה כדי לקדם את המכירות.

במשך שנים רבות, בעונת הסתיו וסמוך לתאריך של מלחמת יום הכיפורים, הקיבוץ התכנס במועדון לערבי שירה לזכר בניו חללי מערכות ישראל.

בערב משתתפים זמרים מהקיבוץ והשירה מעניקה לכולם האפשרות להתאחד ולזכור.

חבורת הזמר של חצור – עם אמנון גפן באמצע.

 

ב-1981, 35 שנים לעלייה לקרקע של קיבוץ חצור צוינו בדרך מיוחדת – ערב שירה של שירים ופזמונים שבמהלך השנים חוברו על ידי חברי הקיבוץ במהלך – "פזמונים לאורך הדרך".

כיאה לחברה רב דורית, הפקת הערב כללה נציגים של כל שכבות הגיל – מהוותיקים, דרך שכבת הביניים, ועד למי שבאותה תקופה עוד נחשבו צעירים. 

מלוינה ירון, פרני ליבני, פנינה הלוי, סלביה קדם, ו-רוחמה קלברש שרות.

הגר אטלן, שלמה כהן, עמרי רמות, איה ארדי, אורית שדה, אסתר רמות ו-שמואל ארדי שרים.

חנה בנדיק, מיה כהן, שולה בן-יהודה, אלי הררי, אפרת ליבני, נעמה הוכמן, רחל ארד שרות.

והיתה גם תזמורת (כמובן):

עמנואל גורדון, אבישי סטרנין, גליליה דנקנר, נבט בן-חיים, דון רובין, ישי צור מנגנים.

הוכנה הקלטה של הערב – ממש בתוך סטודיו:

אפרת ליבני, מיכל רון, מיה כ"ץ.

איציק אוחיון, אסא קצירי, צביקה ארד.

מאיר ברנזברג, מיכה הררי, יאיר הלוי.

וההקלטה הודפסה כתקליט:

ואפשר להאזין לכולו:

התקליט מכיל את כל השירים של הערב, אבל היו, כמובן, גם דברי קישור. גם אלה קיימים. הימים היו ימים לפני המחשב האישי והתמלילן ולכן, כפי שאפשר להתרשם מסריקה של המקור, הן הוקלדו במכונת כתיבה, ורק מעט משגיאות הקלדה תוקנו. על אף השגיאות מנחי הערב – כנראה עפר כלב וגדעון אייזן – ידעו לקרוא את הכתוב. הטקסט הזה משלים את סיפור חצור (עד לחג ה-35, כמובן).

 

לקיבוץ חצור היה קשר מיוחד לסשה ארגוב, קשר שהתחיל כבר כאשר הקיבוץ ישב בראשון לציון.

ב-1984 נעם אבני הפיק בקיבוץ ערב מיוחד של שירי ארגוב – ערב של שירים וסיפורים בהשתתפות ארגוב וחברי קיבוץ.

נעם אבני וסשה ארגוב בערב

צביקה ארד שר עם סשה ארגוב בפסנתר

צילומים נוספים, על הקשר המיוחד של סשה ארגוב לחצור אפשר לראות באלבום פייסבוק בנושא.

ויש גם הקלטה של החלק הראשון של הערב:

כמו בתנועה הקיבוצית באופן כללי, גם הצעירים שהקימו את קיבוץ חצור, גם כאשר הם חשבו על העתיד, לא חשבו שיזדקנו. עם הילדים הראשונים שנולדו החברים נעשו להורים, אבל אפילו עם דור צעיר בחצר הקיבוץ החברים נשארו די צעירים. החברים שעברו לשיכוני קבע אמנם עברו לשיכוני ותיקים, אבל הם לא הרגישו שהם מזדקנים.

ובכל זאת, בשלב מסויים הגוף נחלש, וכאשר חולים קשה לקבל את הטיפול הראוי בתוך דירת החבר. בשנות ה-80 הקיבוץ התוודע למצב הזה והוחלט שיש צורך במבנה שיכול לשכן חולים שזקוקים לטיפול רפואי, ובהמשך עבור חברים שפשוט לא יכלו כבר לשהות בבית. הוחלט על הבנייה של מרכז הבריאות (שזכה גם לשם "בית החלמה") והוא נפתח באמצע שנות ה-80.

גיורא בן-יהודה ואמא של חוה טל גוזרים את סרט הפתיחה למרכז הבריאות.

עם השנים סגנון הטיפול באוכלוסיה הבוגרת השתנה, והיום כבר אין חברי קיבוץ במה שהיה מרכז הבריאות. אבל לפני שלושה שנים, ב-1992, המקום היה מאד מאוכלס, וצוות הווידאו של הקיבוץ ביקר ודיווח על המקום שאז היה יחסית חדש.

רצוי לקטוף את הכותנה מהר – הרי הקטיף מתבצע לקראת עונת הגשמים. לכן רצוי להתחיל מוקדם בבוקר. אבל לא מומלץ לקטוף אם הכותנה עדיין לחה מדי מטל הבוקר. לכן, צריכים לבדוק את הרטיבות לפני שהקטפת יוצאת לדרך. ולשם כך יש מכשיר:

אורי כ"ץ מסביר את השימוש במד הרטיבות: