כי ההיסטוריה עוד בועטת
בשנות ה-20 של המאה ה-21 קיבוץ חצור מתפשט לכיוון מערב, ואילו אמן נמצא בצד המזרחי של הקיבוץ. פעם אפשר היה לטייל באופן חופשי בתוך המפעל, והיום צריכים אישור מיוחד כדי להכנס. במילים אחרות, אמן נעשה רחוק מהעין … אבל לא רחוק מהלב. חברים רבים כבר אינם עובדים ברצפת הייצור של המפעל, אבל יש עדיין חברים בתפקידים של הנהלה ומנהלה, וכל הקיבוץ תמיד מעוניין לדעת מה מצבו הכלכלי. אמן עדיין ממלא מקום מרכזי מאד בחיי חצור.
מפעל אמן – צילום משנות ה-70 – לפני מספר שיפוצים, ולפני שהיה מסביבו גדר.
חדר הכלים, יחד עם המשרד הטכני, הם המרכיב המקצועי ביותר של המפעל. התכנון והבנייה של התבנית מבטיחה שחומר הגלם המותך שמוזרק לתוך התבנית שממוקמת בתוך מכונת היציקה ימלא את התבנית במלואה לפני שהוא מתחיל להתקרר.
מיכאל בדרק משפץ תבנית.
אילן בר-אילן מכין תבנית להרכבה במכונת יציקה.
גם אחרי יציקת המוצרים עוד נשארת עבודה. המוצרים שיוצאים ממכונת היציקה אינם גמורים. הם אינם מוכנים לשיווק. עליהם לעבור תהליך של ליטוש, והם כמובן גם זקוקים לאריזה אם המפעל ישלח אותם ללקוחות.
חיים ויינרט במכונה בחדר יצור.
יוסף נדיל אורז מוצר במחסן של אמן.
אמן הוא מפעל ליציקת לחץ בפליז ואלומיניום. התהליך היציקה דורשת חומר גלם מותך שמוזרק, תחת לחץ, לתוך תבניות. בסיום תהליך היציקה המוצרים עדיין זקוקים לעיבוד, אבל אפשר להגיד שהחומר המותך, ומכונות היציקה, הם הלב של המפעל.
אורי כץ ואלון בדרק ליד תנור.
ראובן דה-פורטו בוחן מוצר שיוצא ממכונת יציקה.
מונקה פרגמנט יוצק באחת ממכונות היציקה הראשונות אשר באמן.
בנוסף לכך שאמן היה מקום עבודה הוא גם היה מקום שבו חברים נפגשו. ואין כמו ארוחת עשר כדי לשוחח על מה שקורה – בקיבוץ, בארץ, בעולם.
יוסף אייזן, ניסים בכר, יהודה אלעזר, ו-פישל סער בהפסקה באמן.
שלמה ברקאי, מוטקה קצירי, גדעון אייזן, יעקב אשל, צבי קופרמן, ו-אברהם קרני בהפסקת עשר בקפטריה של אמן.
בעבר נהגו לשיר "העבודה היא כל חיינו". אבל ספק אם יש מי שבאמת חושב כך היום. עם זאת, העבודה מילאה תפקיד מאד חשוב בחיי חבר הקיבוץ, כולל החבר הוותיק. ואמן קלט חברים ותיקים שבעבודתם – המקצועית והלא כל כך מקצועית כאחד – תרמו לייצור. החברים שהלכו לעבודה כל יום באמן לא רק עבדו. המוצרים שעליהם הם עבדו היו חשובים הן לחקלאות והן לתעשיית הבנייה.
שמואל בארי עובד על עיבוד מוצר אחרי היציקה.
סוניה ויינרט ו-דוד גפן בודקים ממטרות.
אמן הוקם על ידי מייסדי הקיבוץ. גם בני הקיבוץ נכנסו לתוך המפעל – הן בפועלים והן כמנהלים.
דוד בסן וגדעון אייזן בודקים יציקות.
ועם השנים בניהם ירשו את הניהול והצעידו את המפעל קדימה.
יפתח קרני ודוד בדרק עוברים על תוכנית.
ובאופן מתמיד המשיכו לחדש.
בגדים שיוצאים ממכונות כביסה צריכה ייבוש לפני שאפשר לקפל אותם ולחלק אותם לתאי החברים.
היום, עבור אלה שעדיין משליחים כביסה, יש מכונות ייבוש ...
מרים בדרק מוציאה בגדים ממכונת ייבוש.
… אבל היתה תקופה (כמו היום בימים חמים) שתלו את הבגדים לייבוש בחוץ.
נורית רוסיאנסקי תולה בגדים במרפסת המכבסה.
פסטיבל הזמר החצורי הוא מסורת. לא מסורת שנתי, אלא מסורת שחוזרת מידי פעם – לרוב כאשר מתארגן צוות שמוכן להרים את האירוע. הפסטיבלים אינם תמיד נערכים סביב חגי הקיבוץ, אבל לא פעם הם גם קשורים למועד החשוב הזה. חברי קיבוץ כותבים שירים (ולרוב גם מלחינים את המנגינות) וגם מבצעים את השירים בערב מרשים ומהנה.
המסורת של הפסטיבל החל בתקופה שבה "תרבות פנימית" או "תרבות עצמית" עדיין היתה מאפיין מרכזי בנוף הקיבוצי. ועם השנים, ככל שישראל כולה, והקיבוץ כחלק ממנה, התבססה יותר ויותר על הופעות מקצועיות היכולת להפיק משהו בכוחות עצמיים נעשית עוד יותר מרשימה.
אחרי שפסטיבלים די רבים מצטבר אוסף מכובד של שירים, ולא תמיד יש הזדמנות להזכר בהם. אבל לזה יש פתרון, ופתרון מאד נחמד – פתרון שאפילו מחבר בין חג קיבוץ לבין הפסטיבלים עצמם: תרועת הפסטיבלים – אירוע חגיגי של ראש השנה תש"ע / 2009 שהכיל שירים נבחרים מפסטיבלי הזמר החצוריים של שנים קודמות.
כיצד יודעים שאת/ה מחצור? יש בוודאי דרכים שונות, אבל אחת מאלה היא ללבוש חולצה שמפרסם את העובדה הזאת. אמנם לעתים קרובות הולכים בחולצות האלו בתוך חצר הקיבוץ (היכן שכולם יודעים מהיכן את/ה, אבל אין זה אומר שהעובדה איננה ראויה לציון).
נחמה כהן עם חולצה מחגיגות ה-30 של הקיבוץ.
חולצות רבות הופקו במהלך השנים – ומוצג כאן רק אוסף מצומצם מהם.
חולצה של עובדי החינוך
חולצה לבוגרי/בוגרות סנונית
לא רק חולצות. גם בתקופת הקורונה …
ויש גם גאוות יחידה על גבי שקיות.
