כי ההיסטוריה עוד בועטת
בשנות השבעים, אחרי ביקור סאדאת, כאשר היה חשש ששיחות השלום עם מצרים לא יצליחו קמה תנועת שלום עכשיו. קיבוץ חצור היה פעיל מאד בשלבים המוקדמים של התנועה והפעילות הזאת המשיכה שנים רבות. אוטובוסים מלאים בחברים וילדים יצאו מהקיבוץ להפגנות בתל אביב, וחברי קיבוץ גם השתתפו בהפגנות מעבר לקו הירוק.
בצילום: אלי נדיב, טובה נחתומי, ישראל אטקין, מוני ו-וידה אלמוג, בידג'ו זוהר
בסיום ההפגנה המכונה "הפגנת ה-400,000" אחרי הטבח בסברה ושתילה ב-1982 גדעון אייזן ניגן את "התקוה" על אקורדיון של הקיבוץ.
יש מי שיטען שחדר האוכל של קיבוץ ניצב במרכז חיי הקיבוץ, וללא ספק יש מידה לא קטנה של צדק בטענה הזאת. עם זאת, חצור תמיד ראה חשיבות בהתכנסות חברתית של חבריו ושאף למקום מפגש ייחודי מחוץ לשעות הארוחה.
בתחילת שנות ה-70 הוחלט לבנות מבנה ייחודי – המועדון לחבר. כאשר נפתח, בדצמבר 1975, הוא זכה לשימוש רב. שיחות הקיבוץ, כמובן, נערכו שם, וגם ערבי שבת מיוחדים. בנוסף, חברים הגיעו כדי לשתות כוס קפה, לקרוא עיתון, ובאופן כללי הוא שימש מקום מפגש בשעות הערב.
יתרון נוסף של המועדון במקומו הנוכחי הוא שמתחתיו נמצא הספרייה, שגם היא, כמובן, משרתת את כלל ציבור הקיבוץ.
יוסקה רמות ו-עמרי רמות תוך כדי בניית המועדון
המועדון תוך כדי בנייה
בניית המועדון גם העניק לקיבוץ הזדמנות לחסל את בית השימוש המרכזי שהוקם עוד ב1948. חיסול המבנה פינה מקום לבניית המועדון.
בדצמבר 1975 הכל היה מוכן, וכל הקיבוץ עלה במדרגות כדי להשתתף בפתיחה החגיגית.
יחזקאל קונפינו נואם/מברך בטקסט פתיחת המועדון.
המסגרת החינוכית של ילדי הקיבוץ בכיתות א'-ו' נקראת 'חברת הילדים'.
זוהי המסגרת שאחרי שעות בית הספר בה נערכת פעילות בתחומי חינוך, חברה, תרבות, וספורט בהדרכת מדריכים ומטפלות מבוגרים.
חברת הילדים מחולקת ל'מרחבים' שהם קבוצות לפי הגילאים.
בצילום: פתיחת שנת הלימודים בכיתות היסוד – 1968
עד שנות ה 90' חברת הילדים נקראה בשם 'אלומה'. ישנן כמה גרסאות למקור השם. אחת מהן היא שבשנת 1955-6 היו בחברת הילדים שלוש קבוצות: 'שיבולים', 'דגן' ו'עומר', וכשמאגדים אותם יוצרים אלומה.
שלושה המרחבים המרכיבים היום את חברת הילדים נקראים 'עומר' (כיתה א') 'שיבולים' (ב'-ג') ו'אלומה' (ד'-ו'). איך שגלגל מסתובב…
בשנות ה-80, כאשר ותיקי הקיבוץ התחילו לצאת לפנסיה, הקיבוץ יצר מספר מסגרות ללימודים פנימיים. הבולט מאלה היה המדרשה לעיון ולבירור. אבל גם בשנות ה-70 נערכו חוגים שבהם החברים דנו בכל רם על המהות של חברות בקיבוץ. בשנות ה-90 היו התארגנויות שנבעו מהתחושה שדרוש שינוי מהותי בהתנהלות הקיבוץ (בעיקר הכלכלית). בגם בימינו אנחנו מתכנסים כדי לשאול לאן פנינו.
אבל לאורך כל הדרך היו "חוגים" מסוג אחר – המפגש הבלתי-אמצעי של החברים. לא מדובר בשיחת קיבוץ שליבנה נושאים באופן פורמלי, אלא אותם מפגשים בשבילי, או בחדר האוכל על קפה של ארוחת בוקר. בעצם, לאורך כל הדרך החברים דנו בנושא בוערים – בקיבוץ, בישראל, ובעולם.
בצילום – ז'קו ירון ו-לובקה סטרנין אוכלים ארוחת ערב … ודנים על נושאים הרי עולם.
בקיבוץ של היום, כמו ברוב המקומות שאנחנו מכירים, בית המשפחה נמצא במרכז. ממנו אנחנו יוצאים בבוקר ואליו אנחנו חוזרים בערב. כך עשינו גם לפני דור, אבל סביר להניח שרוב החברים לא ראו בדירה (ב-"חדר") את המרכז. לכותר הזה זכה, בוודאי, חדר האוכל. שם אכלו את כל הארוחות, ושם נפגשים עם חברי הקיבוץ שהיו, במידה רבה, המשפחה שלנו.
בבוקר, ביציאה לעבודה, עברו קודם דרך חדר האוכל לשתות כוס תה ולאכול פת לחם עם ריבה, ולשוחח עם החברים – כל אחד למקום העבודה שלו.
בתמונה: ז'קו ירון ו-צבי מרקמן משוחחים מעל כוס תה בבוקר לפני היציאה לעבודה.
היום בכמעט בכל בית יש מכונת כביסה והמשפחות קובעות לעצמן מתי מתאים לכבס. אבל עד בערך תחילת המאה מכונות כביסה ביתיות היו מצרך נדיר וכולנו צעדנו, פעם בשבוע – לרוב בשבת, עד למכבסה כדי להשליך כביסה (ולאסוף אותה בקומונה מספר ימים מאוחר יותר).
לתוך התאים במכבסה החברים מיינו את בגדיהם לפי סוג הבגד, וכאשר הם חזרו לקומונה הם קיבלו את הכל מכובס, מקופל, אפילו מגוהץ (כן גם ממחטות).
בצילום: ז'קו ירון עולה לתאי המכבסה כדי להשליך כביסה. בידו הימנית קומקום מהמטבח שכנראה באותו טיול הוא מחזר למטבח.
חצור התברך במספר סופרים (ולא רק כאלה שכותבים למגירה). נכון לימינו אף אחד מהספרים של סופרי חצור לא הפך לרב-מכר, אבל יש כבוד לא קטן בכך שחצור הוא ביתם של מי שמפרסם ספר. ומוצגים כאן רק חלק קטן מהתפוקה החצורית.
בצילום: ספר זכרונות של רחל מכבי, ספר לימוד של צבי אטקין, ספר שירים של אנדה הראל-דגן.
הסופרים של חצור לא עסקו בכתיבה בלבד. כמו כל יתר החברים היה עליהם לעבוד בענפי הקיבוץ. חלקם היו, למשל, מורים באולפן.
תחילה חברי הקיבוץ גרו באהלים. בהמשך הם עברו לצריפים. כצפוי, וכראוי, עם השנים תנאיי המגורים הלכו והשתפרו. נציג כאן ציוני דרך במגורי הקבע של חברי הקיבוץ.
השיכונים המובאים כאן נבנו בתקופה של לינה משותפת. יש לזכור שבאותן שנים הילדים אמנם הגיעו "לחדר" לשעות בילוי, אבל בעצם הבית היה של ההורים. היום, כאשר הילדים לנים בבתי הוריהם הבתים גדולים ומרווחים יותר.
שיכון שירותים משותפים
נבנו בשנים:
שיכון סבתא ג'ילדה
נבנה ב:
שיכון א'
נבנה ב:
שיכון עולים
נבנה ב:
שיכון נעורים
נבנה ב:
קוטג'
נבנה ב:
שיכון "דוד בר"
נבנה ב:
שיכון בת-עמי
נבנה ב:
שיכון ותיקים
נבנה ב:
שיכון ה-28
נבנה ב:
שיכון ה-29
נבנה ב:
היום רוב השיכונים שנבנו עבור "ותיקים" כבר מאוכלסים על ידי צעירים, וכמובן שהבתים האלה גם זכו לשיפוצים רבים.
במהלך השנים הקיבוץ שאף להעניק את כל השירותים הנדרשים לחברים, וככל שניתן, בתוך הבית. היום ברור לכולנו שהדבר איננו אפשרי, ומרפאת השיניים היא דוגמה טובה, ועדכני, למצב הזה.
אבל לא לפני יותר מדי שנים היה מובן מאליו שהכל ייעשה בתוך הבית, ולכן הטיפול בשיניים, במרבית המקרים, נעשה במרפאת השיניים המצויד בחצר הקיבוץ.
קיבוץ הוא חברה רב-גילית, והעובדה הזאת באה לביטוי בחגים כאשר כל שכבות הגיל מתכנסות כדי לחגוג.
במשך שנים אריה גילת, עם מטאטא ביד, הוביל את הרונדו של פורים, בעזרה של חדר האוכל.
פורים הוא כמובן חג (גם) לילדים, ובמהלך השנים אנחנו מתכנסים לתוך חדר האוכל לחגיגה מרהיבה – מתקנים, ממתנים, תערוכת תחפושות ועוד. הנה, למשל, מ-1996:
צילומים רבים של פורים במהלך השנים אפשר למצוא במספר אלבומים של הארכיון בפייסבוק:
חלק א’
חלק ב’
חלק ג’ – 1951 – 2007
חלק ד’ – 1951 – 2009
חלק ה’
חידון פורים הגדול
