קטגוריה: 1970 – 1979

כאשר הם עברו לבתים החדשים שנבנו עבורם ותיקי הקיבוץ בוודאי הרגישו שהם הגיעו למנוחה ולנחלה. הרי בהשוואה למה שיכונים שלהם בתחילת ההתיישבות בחצור בתיהם החדשים היו שיא הפאר. אבל עם הזמן, כמובן,  אותם בתים מרווחים נעשו צרים.

ותיקי קיבוץ מתרשמים מתחילה של שיפוץ בבתיהם – 1970

בסוף שנות ה-70 נערכו שיפוצים בקוטג'ים שבאותו הזמן עדיין גרו בהם ותיקים.

עם המעבר ללינה משפחתית היה צורך בשיפוצים בבתיהם של משפחות עם ילדים, אבל נעשו גם שיפוצים בבתי הוותיקים.

אליהו ארבל ו-משה נחתומי מניחים רעפים בגגון של בית ותיקים שמשפצים.

אותו שיפוץ היה מאד נחוץ … וגם טעון רגשות עזים, כפי שאפשר ללמוד מסרטון שהופק ב-1992:

ולתוך המילניום החדש השיפוצים נמשכו … אם כי עכשיו על פי רוב באופן פרטי.

עמרם אטקין, מקבוצת שחף, בנם של צבי ו-שושנה אטקין, היה מסגר מחונן שנהרג בתאונת דרכים זמן קצר אחרי שחרורו מצה"ל (1973).

עבודות מתכת שעמרם הכין במסגריה של הקיבוץ נמצאות במספר גינות בחצר הקיבוץ. פסל אחד, הצפרדע, מוכר במיוחד בחצר הקיבוץ. בממוקם בעלייה הדרום מערבית לחדר האוכל ילדי קיבוץ נהגו להאכיל את הצפרדע עם חמציצים שגדלו בקרבת מקום, ואם "מאכלים" רבים נוספים.

סביבת 1990 הצפרדע נעלמה. היא כנראה נלקחה על ידי מבקר בקיבוץ שחשב שגינתו תהיה מקום יותר מתאים עבורה. אפרים הררי לא השלים עם האבדה ובעבודת בילוש חקר את האורחים שהיו בקיבוץ בתקופה שבה צפרדע נעלמה והצליח להחזיר אותה למקומה הרגיל – שם היא נמצאת עד היום.

צפרדע נוספת, ועוד עבודה של עמרם, נמצאות ליד הכניסה לארכיון הקיבוץ.

בשעות העבודה הסופרים של חצור עבדו במגוון עבודות – בחקלאות, בתעשייה, ושירותים, ובאופן כללי היכן שדורש. ובאופן די הגיוני הם גם עסקו בהוראה, ובהוראת הלשון העברית באולפן.

צבי אטקין עם המחזור הראשון או השני של האולפן, בשיעור על הדשא.

אנדה הראל-דגן מלמדת בתוך כיתת האולפן.

במשך כ-45 שנים קיבוץ חצור אירח אולפן ללימוד עברית. החל בשנת 1951, עוד בשנים הראשונות של הקיבוץ בחצור, הוחלט לפתוח אולפן. באולפן לא למדו עברית בלבד. הוא הקנה לתלמידיו הזדמנות להכיר את תרבות ישראל ולהדק את הקשר – במיוחד בין המדינה לבין התפוצות.

במהלך השנים תנאיי המגורים, והלימוד, השתפרו. כבר אחרי שנה אחת הסוכנות היהודית דאגה לצריפים לתלמידי האולפן שתחילה גרו באוהלים. בהמשך התנאים המשיכו להשתפר, והתלמידים עברו לבניינים של ממש – פעם באזור המוסד (שדרת המוזות של היום) ופעם במגורים דרומית לחדר האוכל. חברי האולפן עבדו בתפקידים בקיבוץ וידיהם העובדות היו חשובות במיוחד בזמנים של קטיף בפרדס.

חברי אולפן עובדים בפרדס על לובקה סטירנין – בשנות ה-80.

האולפן בחצור שרד עד לאמצע שנות ה-90. במהלך השנים האלו אוכלוסיית האולפן עברה שינויים רבים – פעם עולים חדשים, פעם בני נוער יהודים מהעולם המערבי, ושוב, בתקופת בית ראשון במולדת, עולים מברית המוצעות.

לארי רפופורט עם תלמידים נוספים מהמחזור שלו באולפן – 1971.

עם השנים מערך העבודה בקיבוץ השתנה כך שמקומות עבודה לזמניים – לא רק אולפן אלא גם מתנדבים – הצטמצמו, וזאת היתה אחת הסיבות המרכזיות לסיום החזקת אולפן בחצור, בערך ב-1995.

בין השנים 1979 – 1977 שמואל בארי צילום שיחות קיבוץ והפיק מספר אלבומים מהצילומים האלה.

הצילומים מאפשרים מבט על החברים באותן השנים, ועל אחד המוסדות החשובים של הקיבוץ.

אברהם-בן-שלום

Image 1 of 73

הרוב המכריע של הקונים בכל-בו חצור הם חברי ותושבי הקיבוץ. סביר להניח שעבורם שקיות ניילון (שלמרבה השמחה עם השנים נעשו מתאימות למחזור) לא פעלו כאמצעי שיווק. הרי עם או בלי פרסום על השקית יחזרו לכל-בו כדי לערוך א הקניות לבית.

לעומת זאת, הרבה מהקונים בחצור לטף באו מחוץ לקיבוץ (וגם היו מכירות מחוץ לקיבוץ) ולכן זהות ,המוצר ומקום הייצור, היתה חשובה כדי לקדם את המכירות.

אנחנו תמיד שרים ש-"כך הולכים השותלים" אבל על פי רוב אנחנו רואים רק צילומים – ובהם השותלים לא בדיוק הולכים. בשנת 1977 מתנדב בקיבוץ – מייק בירנבאום – צילם חלקים של טקס ט"ו בשבט, מתחילתו במדרון המערבי של חדר האוכל, והתהלוכה עד למקום הנטיעות. ועל אף העובדה שאיכות הסרט איננה משובחת, אפשר בכל זאת לראות הליכה של ממש.

ויש תיעוד נוסף של חגיגות ט"ו בשבט – הפעם משנת 1993:

רצוי לקטוף את הכותנה מהר – הרי הקטיף מתבצע לקראת עונת הגשמים. לכן רצוי להתחיל מוקדם בבוקר. אבל לא מומלץ לקטוף אם הכותנה עדיין לחה מדי מטל הבוקר. לכן, צריכים לבדוק את הרטיבות לפני שהקטפת יוצאת לדרך. ולשם כך יש מכשיר:

אורי כ"ץ מסביר את השימוש במד הרטיבות:

קטלוג הספרייה של היום ממוחשב. אם רוצים לראות אם ספר מסויים נמצא בספרייה, או למצוא היכן במדפים הוא ממקום פנינו לקטלוג הכרטיסים. בדרך הזאת ידענו, די בקלות, להגיע לספר המבוקש:

אבל כיצד נדע אם אנחנו באמת רוצים לקרוא ספר מסויים? היתה, כמובן, המלצת הספרנים. אבל אפשר היה גם לקרוא מי כבר קרא את הספר, ואפילו לבדוק כמה זמן הוא היה אצל הקוראים הקודמים. שרוול קטן בתוך כל ספר הכיל את כרטיס ההשאלה – שם יכולנו לבדוק את המידע הזה. בעצם, היתה כאן "רשת חברתית" פעילה – הרבה לפני האינטרנט:

היום כל המידע על הימצאו של ספר, ומי קורא אותו, נמצא בקטלוג במחשב: