כי ההיסטוריה עוד בועטת
בגבור מלחמת העצמאות חצור היה בטווח האש של המצרים, והוחלט לפנות את ילדי הקיבוץ למקום מובטח (פחות או יותר). הוחלט להעביר אותם לחלון.
בשנת 1996 מספר חברים וחברות, הורים וילדים באותה תקופה, התכנסו לספר על התקופה הזאת.
מתוך אותו דיון, פרומה קרני מספרת על הפינוי:
גליוון מיוחד של על התל שהוקדש לפינוי לחולון יצא לכבוד יום העצמאות, 1987. יש בו עדויות רבות על הפינוי.
צי
ציור של יהודית אורן שמבטא את החלום של בית גן
לכבוד חג ה-30 של חצור מספר וותיקים ראויינו על החיים בבית-גן. בתמליל של חלק מההקלטה הזאת הם מתארים את התקופה.
אפשר להתרשם על האווירה בבית גן בתחילת הדרך מדברים שהתפרסמו ב-"גליונות הקיבוץ" עם תחילת נוכחות הפלוגה שם.
ויש גם צילומים מאותה תקופה, ולא רק של עבודה:
היום דב אורנר הוא אמן מוכר שאפילו זכה לתערוכה במוזיאון תל אביב. אבל במהלך שנים רבות הוא היה הרבה פחות מוכר – כמעט סוד קיבוצי. בנוסף לעבודות ולתערוכות הרבות שלו במהלך השנים, דב ידע לעודד את המעשה האמנותית של חצור, ולקדם את היצירה של חברים יוצרים – כאלה שכבר נחשבו "אמנים" וגם כאלה בתחילת הדרך.
תערוכה של דב – צופרי רע (1993)
על התערוכה "פרחי מוח" (1996)
המתנה – ברחבת ספריית הקיבוץ – 2017
בשנות ה-50 לאה צימרמן יצאה לפאריס ללמוד אמנות, ואחרי שנתיים שם, בהן היא זכתה לפרסים, היא חזרה לחצור. אנחנו פוגשים את ציוריה במקומות רבים בקיבוץ.
ב-2020 נערכה תערוכה של עבודות של לאה בגלריה של הקיבוץ.
נורית מלמד כתבה על התערוכה הזאת.
מתוך התערוכה:
רוב שעות הפנאי של בני קלברש הוקדשו לאמנות שלו – ציור ורישום, הדפסים, יצירת נייר ו-"ציורים" באמצעות הנייר.
בני אהב לצייר את נופי ירושלים, אבל גם הכין הדפסים – חלקם מופשטים.
באחת מתערוכות הנייר שלו הוא שחזרר, דרך הנייר, ציורים של ברויגל.
יהודה אלעזר התברך בדמיון פרוע באמנות שלו. רבים מציוריו הורכבו מקטעי בד צבעוניים שמשכו את העין והוסיפו ענין רב.
בשנת 1997 נערכה תערוכה של ציורים ופסלים של יהודה בגלריה של הקיבוץ.
מה יותר פשוט מאשר לצאת לעיר, או אפילו להכנס לחדר האוכל בשעת תערוכה, ולקנות זוג חדש של נעליים? הדבר טבעי והגיוני. זאת ועוד: מעט מאד אנשים מחפשים סנדלר כדי לתקן נעליים. יותר פשוט, ואולי גם יותר זול, לקנות חדש.
אבל לא לפני יותר מדי שנים היתה סנדלריה בקיבוץ. היא בעיקר עסקה בבניית נעלי עבודה ובתיקונים – אבל בכלל לא חסרה לה עבודה.
אסתר קביבור בתוך הסנדלריה
נחום ושלום – סנדלרים שכירים בקיבוץ בשנות ה-70 ו-80.
דבורה אורטס מסדרת קופסאות נעליים בסנדלריה.
נדמה שבמרכז העבודה הארכיונאית נמצאת מידה גדושה של צניעות. הארכיון משתדל לא להחליט מה ראוי שיישמר ועל מה אפשר לוותר. הוא מעדיף לשמור על הכל, ולהשאיר את ההחלטה הקשה לגבי מה היה ראוי ומה לא לדורות הבאים. התודעה הזאת היתה במרכז פעילות ארכיון חצור ממש מהקמתו. רחל סלע, למשל, פנתה לחברים שאם נמצאים אצלם עותקים ספציפיים של עלון הקיבוץ, למסור אותם לארכיון:
הקריאה הזאת לא היתה חד פעמית. שנתיים מאוחר יותר היא שוב פרסמה בקשה דומה:
אבל אי אפשר רק לשמור מסמכים וצילומים. הרי הארכיון איננו רק שומר מסמכים לדורות הבאים. הוא מבקש להגיש את ההיסטוריה לדורות הנוכחיים. הוא עושה זאת באמצעים מגוונים – תערוכות, למשל. ולפעמים הוא גם פותח את הדלת לביקורים בהם החברים יכולים להתרשם מהתכולה המרשימה שבו.
הרדיו המרכזי הציע פתרון "שיתופי" לצורך אמיתי. באותה תקופה לא היתה אפשרות לרכוש מקלטי רדיו לכל חברי הקיבוץ, ולכן הפתרון של מקלט מרכזי ורמקולים אצל החברים התקבל כדרך שתאמה את ערכי הקיבוץ.
זאת ועוד: הרדיו המרכזי מילא תפקיד חשוב בשעות המנוחה של חברי הקיבוץ. האפשרות להאזין למוסיקה בבית ללא ספק הנעים את החיים שלא היו קלים. אבל הרדיו לא היה להאזנה בלבד. מתברר ש-"קול חצור" גם פעל ככרוז שבעת הצורך הזמין את החברים לגיוס דחוף:
אפשר להתרשם על הערך שחברי הקיבוץ ייחסו לרדיו המרכזי מפזמון שצבי אטקין חיבר עם תחילת השידורים.
