היו ימים שבהם חשבו שקיבוץ יכול להיות תזמורת “שמנצחת על עצמה”. כאשר הקיבוץ גדל נעשה ברור שיש צורך מוסדות ש-“מנהלים” את הענפים ומסדירים את חיינו. ומתוך כל אלה ה-“מוסד” הראשי היה שיחת הקיבוץ שהחליט על עניינים קטנים כגדולים.
במוצאי שבת חברים רבים נהגו להכנס לחדר האוכל (ובהמשך במועדון) שם דנו, וגם הצביעו, על היבטים רבים של חיינו.
שיחת הקיבוץ היתה סימן ברור לתרבות הקיבוצית הקולקטיבית/שיתופית. הרי חברי הקיבוץ התכנסו יחדיו כדי להחליט על אורחות חייהם. אבל היו סימנים נוספים – שגם הם נראו בחדר האוכל. ברבים מערבי השבת של שנות ה-60 וה-70 החברים לא רק עלו לחדר האוכל על מנת לאכול את סעודת השבת, אלא גם להשתתף בקבלת שבת שבה “פרשת השבוע” סקרה על הנעשה בשבוע החולף ויצרה תחושה של שותפות גורם.
המבוא מתוך חוברת “שבת שלום” עם “פרשות השבוע של כל שבוע שערך לובקה סטרנין – 1960.
קבוצת שיבולים בשיעור במעבדת המוסד.
בתמונה: בני כיתת סלע לומדים על 
