כי ההיסטוריה עוד בועטת
הקיבוץ חרט על דגלו שוויון בין המינים, אבל על אף העובדה שזה אמר שכל אחד ואחת מקבל/ת לפי צרכיו/צרכיה, במקרים רבים זה לא הביא יחד איתו שינוי בתפקידים המסורתיים.
אמנם הן ניהלו את המקומות המסורתיים האלה על הצד המקצועי ביותר, במהלך השנים הנשים עדיין מצאו את עצמן בחינוך ובמטבח.
בצילום: מרסל ברין, יהודית פרחי, סלביה קדם, מתי פיירמן, נירה נחתומי, לילי פורת
ענף הבננות היה מענפי החקלאות שהיו ואינם עוד.
הבננות ניטעו ב 1952 בצידו המערבי של הקיבוץ במקום בו נמצאת היום שכונת הכרם. מאוחר יותר ניטע שטח גם מאחורי ואדי ברקאי, בינו לבין למסלולי ההמראה של הבסיס.
לענף הבננות היו מאפיינים שהיו שונים מגידולים אחרים:
הבננה היא פרי טרופי, שיטות גידול וחידוש העץ היו שונים, הקטיף דרש מיומנות וכח פיזי רב והיה שימוש בסנדות לתמיכת הענפים שנשאו את האשכולות הכבדים.
שני אויבים גדולים היו לבננות: הרוח והכפור.
כנגד נזקי הרוח ניטעו מסביב לכל חלקה ‘בננות ערביות’ שהוו מעין גדר חיה שחסמה את הרוח. הבננות הערביות היו עצי בננה גדולים וגבוהים מאד שפריים, גדול ושמן, היה אהוב על ילדי הקיבוץ לא כ”כ בשל טעמן אלא יותר בשל ‘תראו הצלחתי לקטוף בננה ערבית’.
האויב המר יותר, שלבסוף גם הכריע בעד חיסול הענף, היה הכפור. אחת משיטות המלחמה בקרה היה לעטוף כל אשכול בשק יוטה לחימום.
הבננות היו גידול אהוב על ילדי הקיבוץ גם בזכות הפרי וגם כי תמיד היו סנדות לנדידה(ע”ע) ולפעילות צופית של ‘השומר הצעיר’.
העובדים המזוהים עם ענף הבננות דניאל דביר (סבא של אדווה סלע ועינב חצרוני) וכן לובקה סטרנין (נפטר) שהיה ידוע יותר כאיש ספר, ומשה ארנן (בעלה של רחל) איש הפלמ”ח.
ב 1963 חוסל ענף הבננות. הספרא והסייפא לא עזרו הפעם.
גידולים נוספים שהיו בחצור: אורז(!) חמיצה (חומוס) פישתן, חיטה, חצילים, סלק סוכר, דורה (סורגום), חמניות, תפ”א, כותנה, סייפנים, ורדים ועוד ועוד.
זאת כבר היסטוריה עתיקה, אבל בשנים הראשונות של הקיבוץ גידלו אצלנו בננות.
במהלך שנות ה-50 היה ענף פעיל, אבל חוסל בשנת 1963.
בתמונה: דניאל דביר
אם כי, אם מופיעים פעמיים, זה כבר ארבע.
סדר פסח ללא הופעת חד-גדיא של כיתות היסוד בסיומו פשוט איננו סדר פסח.
בצילום: קבוצת סלע מציגה, 1957.
הבריכה בקיץ היא המקום האידאלי להנפש אחרי העבודה. וגם לקרוא עיתון אם לא רוצים את המים.
עם זאת, קצת קשה להנפש כאשר צריכים לשמור על הילדים.
כמו עם כל דבר בקיבוץ – לא תמיד היתה לנו בריכה, והבריכה הנוכחית לא תמיד היתה “ה” בריכה. בריכת השחייה הראשונה (המכונה “הבריכה הקטנה”) מוקמה דרומית לגן ניצנים, מערבית לשכונת הגויאבות ונפתחה ב-1951 או 1952.
אבן הפינה של הבריכה הנוכחית הונחתה באוקטובר 1958, והבריכה נפתחה רשמית בקיץ 1959. כיאה לקהילה הקיבוצית, גם ילדי כיתות היסוד השתתפו בטקס.
בצילום: ילדים מחברת הילדים: עמרם אטקין, גדעון אייזן, בינה כהן
וכמובן צריכים להנציח את האירוע – גם במצלמה, וכנראה גם במסרטה:
הפתיחה החגיגית של בריכה היתה כנראה אירוע רב רושם – יש צילומים גם באור היום, וגם משעות הערב. ומישהו ראה לנכון לצלם מהמבט של מגדל המים:
בשנים הראשונות, כמובן, הבריכה לא היתה מוצלת ועם דשא מוריק מסביב, אבל היא עדיין היתה מקום אידיאלי לנוח אחרי העבודה ביום קיץ חם (וכמובן גם בשבתות).
וכמובן שבמהלך כל השנים החברים נהנו להגיע לבריכה – לשחות ולנוח. בקיץ של 1996 צוות הוודיאו של חצור ראיין מספר מתרחצים. דברי המראויינים נשמעים תקפים לא רק לאותה תקופה אלא גם היום.
וחשוב לזכור שהבריכה נבנתה בכספי השילומים מגרמניה לחברי הקיבוץ שורדי השואה.
צילומים נוספים של הבריכה אפשר למצוא ב-אלבום פייסבוק על בריכת השחייה.
