כי ההיסטוריה עוד בועטת
כל שנה אנחנו מספרים לעצמנו את סיפור יציאת מצרים. אנחנו זוכרים שעבדים היינו. והזכרון הזה מביא אותנו להבין את סבלם של אחרים ואת מאבקיהם לחרות.
באביב 1986 התארחה בארץ קבוצה של פעילים מאיגודים מקצועיים מדרום אפריקה – פעילות במאבק שלהם לשחרור מהאפרטהייד. בפסח של אותה שנה, תשמ”ו, חברי הקבוצה היו האורחים שלנו בסדר הפסח החצורי. חילקנו להם הגדות דו-לשוניות – עם הקדשה.
בעצם, כל אחד יוצר, ולקיבוץ חצור לאפשר את היצירה הזאת. אבל יש מי שיוצר בתוך ביתו ולעצמו, ויש מי שיוצר ויצירתו יוצאת לעולם. ויש בינינו כאלה שלא רק יוצרים, אלא גם זוכים להכרה רחבה. חצור התברך במספר יוצרים כאלה.
זאב קרישר ליד אחד הפסלים שלו.
היו לזאב מספר תערוכות, והוא משתתף בתערוכות קבוצתיות רבות – באשדוד, למשל:
עוד ב-1992 נערכה תערוכה של עבודות קורקר של זאב.
כבר דור יש בחצור רונדו בחג הביכורים, וכל עוד שאנחנו מסוגלים, נציגים (טוב, לרוב רק נציגות) מכל הדורות משתתפים.
צילום של שנות ה-80.
היום נהוג לשתות כוס כפה, ואולי לאכול משהו קל. אבל לפני דור ושניים, כאשר המטבח הביתי עדיין לא היה מתאים לארוחת בוקר של ממש, נהגו לעלות לחדר האוכל למשהו לפני היציאה לעבודה.
ואם החברים מגיעים לחדר האוכל מישהו צריך להיות שם עוד יותר מוקדם כדי להכין את הקפה ואת הדייסה. זהו התפקיד של “בישול בוקר“.
בתמונה: אליהו ארבל
חצור חוגג – ולא רק בחגים. כמו-כן, יש גם חגים מיוחדים, כמו יום ההולדת של הקיבוץ, ופסטיבלי זמר, שלא פעם באים יחדיו.
בצילום: נועם אבני, גדעון איזן, מיכה הררי.
האזינו לשיר: “הו! מה יפה את חצור!”
הצילום מתוך “פזמונים לאורך הדרך” – האירוע החגיגי של חג הקיבוץ ה-35, בשנת 1981. בדף המקושר אפשר להאזין לתקליט המלא של האירוע שהופק בעקבותיו.
עוד מהימים הראשונים של הקיבוץ חצור דאג לכך שחבריו יוכלו לא רק לעבוד יחד, אלא גם לנוח יחד.
מועדן החבר של היום נחנך שנת **** – האחרון שרשרת ארוכה של מועדונים.
כולם חייבים לאכול, וזאת הסיבה שבמשך שנים ארוכות חדר האוכל והמטבח היו במרכז הקיבוץ.
ועל אף הרצון ליצור שוויון, על פי רוב במטבח עבדו חברות, אם כי כבר שנים שתפקיד ה-“שף” נעשה גברי.
בתמונה: ???
העישוב, וגם הקטיף, לא יכלו לחכות. מישהו היה צריך לעשות את זה, ועדיף כמה שיותר ידיים עובדות.
היום אולי קשה להסביר שאחרי שעות העבודה היו יוצאים לשדות לשעתיים נוספות. הגיוסים הם כבר נחלת העבר, אבל עד בערך סוף שנות ה-80 הם היוו מרכיב חשוב בעבודות השדה והמטע.
נערכו גיוסים לשם מטרות ספציפיות. בשנים הראשונות כל חבר היה חייב לתרום מספר שעות גיוס שנקבעו מראש. כך היה, למשל, בגיוסים לקראת בניית בריכת השחייה. על כך כתב גושו (שמואל גישן):
ירדתי מעל הגבעה ומיהרתי אל סדרן העבודה והודעתי: קיר אחד של הבריכה שלנו כבר עומד איתן. מוכן אני להתגייס – אך רק שעתיים ולא יותר.
אפשר לקרוא את הפיליטון המלא מתוך “בעין שוחקת”.
צועדים ברגבי הכותנה עם מעדר … ודואגים שיישאר רק מה שצריך.
הגיוסים גם מילאו תפקיד חברתי חשוב. נציגים מכל הדורות, ואפילו משפחות שלמות, יצאו לשטח.
ובשעת ההפסקה חולקו ארטיקים – שפעם נחשבו דבר די מיוחד.
