תגית: תעשיה

סולבר סיפק פרנסה למגוון חברים. בהתחלה היו חברים שעבדו בפס הייצור, ותמיד היו חברים בהנהלת החשבונות ובמעבדה. והיה צורך בנהג – לפעמים כדי להעביר סחורה בתוך הארץ, ובאופן יום-יומי להביא עובדים מהקיבוץ אל המפעל ובחזרה. ולתפקיד הזה לא היה מישהו מתאים יותר מאשר אדם שכל השנים עסק בתחבורה – שלמה כהן.

שלמה כהן ליד ההגה.

כאשר הקיבוץ חיפש תעשייה חדשה המטרות המרכזיות היו למצוא מקור להכנסות ומקומות פרנסה. באותה תקופה חברי הקיבוץ הוותיקים כבר התחילו לצאת ממעגל העבודה, אבל כמה מהם גם התגייסו להעמדת המפעל הרגליו.

יעקב אשל, משה נחתומי, ו-יצחק קדם בחגיגה קטנה במפעל.

הוותיקים האלה, כמובן, לא סתם ישבו סביב לשולחן או שתו קפה. היו היו פעילים מאד בהנהלה, במחסן ובתחזוקת המפעל.

יעקב אשל בעבודה.

בניית הכספות היתה עבודה מורכבת. היא כללה שלבים רבים, מהזעיר לגדול.

בתמונה: דליה טוביאס מרכיבה פס אלקטרוני של הכספות.

כיאה לקיבוץ המקיים את עצמו, כאשר חצור רכש את סולבר הוא איכלס את המפעל עם חבריו. חברים אלה מילאו כמעט את כל התפקידים אשר במפעל – בהנהלה, במעבדה, וגם בעבודה היום-יומית בפס הייצור ובעבודות התחזוקה.

עם השנים החברים עזבו את עבודת הכפיים, אבל בתחילת הדרך לא מעט חברים עסקו ייצור ממש.

ניר דקל

אסא קצירי

ניר ברקאי

אופיר רמות

מפעל הכספות – Safe Place – הוקם בזמן הנכון. הזמנות רבות זרמו אליו ולתקופה מסויימת הוא העניק גם פרנסה וגם כסף לקיבוץ.

וכמו כמעט כל דבר טוב, בשלב מסויים הוא דעך.

חצור לטף היה מפעל לכל דבר (אם כי, לא כמו במזרח הרחוק הוא לא הרוויח מניצול העובדים). מוצריו נמכרו בחנות המפעל, דרך תערוכות, וכמובן שגם דרך פרסומות.

בני חצור מדגימים בגדים של חצור לטף – לפרסומת.

ילדי חצור לא כיכבו רק בצילומים – היו גם סרטוני "תצוגת אופנה", אם כי אלה היו כנראה לתצרוכת פנימית בלבד:

ב-1996:

וגם ב-1997:

ואם כבר מפרסמים, יש עוד דרך חשובה לשיווק.

חצור לטף סיפק מקום עבודה לנשים שגם אם יצאו ממעגל העבודה באופן רשמי ועדיין יכלו לתרום המון. מדובר בעבודה מקצועית מאד.

רחל כהן גוזרת

אבל כמו בכל מקום עבודה שמכבדת את עצמה הוא גם אפשר מפגש חברתי – במיוחד בשעות של הפסקת עשר.

בצילום: מרים נדיב ו-רחל בסן בארוחת עשר בחצור לטף.

 

תעשיית הבגדים היא תעשייה מכובדת מאד. היא דורשת מיומנויות רבות, וגם כישורי ניהול. במילים אחרות, סוג העבודה שבהחלט מתאים לנשים.

בשנות ה-80, חברות הקיבוץ הוותיקות התחילו לצאת ממעגל העבודה, אבל הן עדיין יכלו לתרום. הוחלט להקים מפעיל – חצור לטף – שיכין בגדים לא רק לילדי הקיבוץ, אלא גם לשווק לשוק המקומי.

מלוינה ירון ו-יהודית פרחי עוזרות לילד בקיבוץ לבחור בגד.

ובמהלך השנים היו חברות קיבוץ שראו בביגוד (וכלי בית ועוד) מרחב מתאים ליזמות.

מפעל הסויה סולבר ממוקם באשדוד – נסיעה של כעשרים דקות מהקיבוץ. אפשר היה לחשוב שהמרחק הזה יצר ניתוק מהקיבוץ, אבל חברי הקיבוץ שהצביעו על קניית המפעל לא התעניינו במקומות העבודה ועל הרווחים בלבד – הם התעניינו לדעת מה קורה במפעל, כיצד הוא עובד.

בשלבים המוקדמים של הפעלת המפעל אורגנה ביקורים בו, והחברים נסעו כדי ללמוד מה קורה בו.

אורי אשל, המנכ"ל הראשון של סולבר, מסביר לחברי קיבוץ על תהליכים במפעל (1988).

חצור תמיד ידע שיש צורך לגוון את מקורות הפרנסה, ולמצוא עבודה לאוכלוסיות שונות. לקראת סוף שנות ה-80 הוחלט להקים מפעל לכספות המופעלות על ידי קוד או כרטיס. וכך Safe Place יצא לדרך.