כי ההיסטוריה עוד בועטת
משום מה, על אף העובדה שבזמן השהות בראשון לציון נולדו 70 ילדים, אין צילומים שבהם רואים ילדים.
ארוחה בראשון
היתה דאגה לאסתטיות.
בתיה רמות ו-אלנה בארי עוסקות בגינון בראשון.
פרומה קרני מטליאה גרבים (קומונה א')
לא היו מקורות פרנסה רבים, והיה צורך למצוא עבודות מגוונות.
מורדכי לוי (מורדו) מתקין כסאות באולם בחולון
הקיבוץ בראשון היה מעורה היטב בפעילות פוליטית בעיר.
חברי חצור (לפני שהיה "חצור", כמובן) שהו שלוש שנים בגבולות. אבל מה עשו שם?
בין התפקידים של הקבוצה בגבולות היה בדיקת הייתקנות של חקלאות בנגב, וחיפוש מקורות מים – שלא היו.
ישראל אטקין בגבולות
הבאת מים למצפה
חוסר המים במצפה הקשה, כצפוי, על החקלאות. ובכל זאת, היו נסיונות בגידולים שונים.
דן צירקין זורע בגבולות
היתה גם תחנה מטראולוגית שבחנה את תנאיי האקלים כדי לבחון מה ניתן לגדל בנגב.
נחמה כהן בתחנה המטרולוגית בגבולות.
כמובן שכאשר הגיעו למצפה שבגבולות לא היו מבנים. היה צורך לבנות. וממה בונים? גם את הבלוקים לבנייה היה צורך להכין.
עלון פנימי של הקיבוץ שיצא כל שבוע, מיום עליית הקבוצה הראשונה על הגבעה (על התל), במשך 54 שנים ברציפות!
ב'על התל' בא לביטוי, מדי שבוע, כל שנעשה בקיבוץ: החלטות, אירועים, אנפורמציה משקית, פיננסית ופוליטית, תוכניות ותגובות על אירועים תרבותיים וחברתיים מכתבים מחברים ששהו בחו"ל, יצירה עצמית וכד'.
במאי 1948, כשהקיבוץ שהה בחפירות עקב הפגזת הצבא המצרי שהיה באיזור אשדוד, העלון יצא בשם 'מתחת לתל'.
הטורים המפורסמים ביותר היו: 'מרכז במשק מוסר' (מ.מ.מ.), מישוט בחצר (אותו כתבה רחל מכבי שנפטרה) ו'מדיוני המזכירות' אבל הפופולארי ביותר היה 'מפי הטף'.
חצור, ולפניו 'קיבוץ ג', היה ידוע בתנועה הקיבוצית בעלוניו המפורטים והעקביים.
במהלך השנים העלונים קיבלו את שמותיהם בהתאם לנסיבות ולזמן:
ב'על התל' שיצא במרץ 1953 נכתב: "על מות י.ו. סטלין מנהיג האנושות המשוחררת, נרכין את דגלנו". אכן היו ימים.
עם השנים הפך 'על התל' למותג המזוהה עם קיבוץ חצור.
בסה"כ יצאו לאור 1,747 גליונות של "על התל'!.
הגליון האחרון יצא ב 1.9.2000 והמילה האחרונה בו היא "ברוך" (עם שורוק ב'ו').
גליון האלף של על התל, של ה-24 למאי 1968, זכה, כצפוי, לשער חגיגי:
בעלון הזה מציינים "בל נאמר כל חיינו השתקפו בו. אך חלק ניכור מההויה, העשיה, האוירה, מלבי בניה, הישגים ומחלדים – כל אלה מצאו ולו ציונם במקוטע היבש אך נכנסו … להסטוריה."
כך נכתב בגליון ה-1000. ראוי להעמיד את זה מול הגליון הראשון של "על התל" – אמנם לא העלון הראשון של הקיבוץ, אבל הראשון שיצא (איך לא?) מתל הרוחות:
שם, בעמוד הראשון אחרי עמוד השער, שיצא בכתב יד (ובכלל לא ברור אם היו מספר עותקים) נכתב:
ובהמשך, בצורה שמשקפת נאמנה את הכתוב בגליון ה-1000:
גם בימיו הראשונים של הקיבוץ הבגדים התלכלכו. ועוד באותם ימים היתה מכבסה, אם כי הרבה פחות טכנולוגי מאשר בימינו.
רחל מכבי מכבסת בימים הראשונים של הקיבוץ.
היום, כאשר ילדי הקיבוץ ישנים בבתי הוריהם, מוזר לחשוב שבימי הלינה המשותפת אמהות בקיבוץ "מסרו" את התינוקות שלהם לבית התינוקות בגיל שישה שבועות. היום התינוקות מגיעים לשם אחרי מספר חודשים, והם כמובן שם רק לשעות היום.
מטפלות התינוקות היו מקצועיות ביותר – הרי ההורים מסרו לידיהן היקר מכל.
יעל ארבל בבית התינוקות.
עד 2005 היה הכדורעף 'הספורט הלאומי' בחצור.
הצטרפות הגרעין הבולגרי לקיבוץ ג' נתנה דחיפה להתפתחות הכדורעף בקיבוץ ג' וב-1941 זכתה הקבוצה באליפות 'הפועל' שהיתה למעשה אליפות ישראל. במשחק הגמר שנערך במגרש מוטיפיורי בת"א ניצחנו את הפועל חיפה 1:2. ב 1946 זכתה חצור בגביע זייד.
רשימת השחקנים של אותם ימים כללה את מיכה שמבן, ז'קו ירון (אבא של אראלה), ז'קו פרחי (אבא של אורנה ברנזבורג), דוד בסן (נפטר), נני כהן (אבא של מושיקו) ואחרים.
לאחר הפסקה ארוכה חזר הכדורעף לחצור כשחברת הנוער 'אורנים' וקבוצת 'חרמש' נותנות את הטון. מאז ועד 2005 שהיתה השנה האחרונה לקיום קבוצת כדורעף בחצור, הפך המשחק ליותר ויותר 'מקצועני' והקבוצה כללה תמיד גם שחקנים מחוץ לקיבוץ ובשני העשורים האחרונים גם שחקנים מחו"ל. השיא היה בשבת 2000 כשזכינו בגביע המדינה.
המשחקים בשנות ה 60' 70' נערכו ב'מגרש הכדוסל' שהיה משטח בלטות במקום בו עומדים היום הבתים של נטע שריד ודני קביבור. התאורה הייתה שתי שורות מנורות 500 W כ"א שהיו תלויות על כבלים גבוה. לפני כל משחק החשמלאים סשה פיירמן (סבא של קרן ואור) ודוד פרנק (נפטר) החליפו את המנורות השרופות. במהלך המשחק הקהל, שישב על ספסלי עץ (במדרון היורד מהכביש שאחרי המתנ"ס למגרש) היה מעודד את הקבוצה ו…מתפלל שלא ישרפו מנורות במהלך המשחק.
ב 1987 עברו המשחקים לאולם הספורט.
שני השחקנים הבולטים של הקיבוץ היו אוריאל אייזן (בנים) ואראלה ירון (בנות).
בשנות ה 80 התחיל להתפתח הבדמינטון והוא היום ענף הספורט המוביל בקיבוץ.
עוד בראשון לציון לחצור היתה קבוצת כדורעף בנים. בצילום – ז'קו ירון, ז'קו פרחי, דוד בסן.
וגם קבוצת בנות. בצילום: בתיה רמות, יהודית פרחי, ז'קו ירון.
וגם דור הבנים המשיכו את המסורת. בצילום: גדעון אייזן, חגי פלג, ברוך קויפמן, אוריאל אייזן.
הצריף שעמד בסמוך לגן ניצנים, מצד מזרח, נקרא 'הגן הירוק'.
הגן הירוק היה במקור בית המגורים של קבוצת 'חרמש' ב'ראשון'. גם לאחר שהועבר מ'ראשון' לחצור, הוא שימש כגן של קבוצת 'חרמש'. בהמשך היה גן של מספר קבוצות בקיבוץ.
בשנת 1961 הגן הירוק שופץ, הוסיפו לו עוד חדר, והוא הפך למרכז המוסדות הכלכליים של הקיבוץ: מזכירות, מרכז משק, הנהלת חשבונות והדואר.
ומתי צבעו אותו בירוק?
לא ברור… אבל הוא לא היה ירוק כאשר הגיע 'מראשון'. וגם לא כששימש כגן של 'חרמש' בחצור. כפי הנראה הוא נצבע מיד אח"כ שכן ידוע שהקבוצות הבאות כבר היו 'בגן הירוק'.
יתכן שהוא נצבע בירוק יותר מפעם אחת כי כאשר הפך למרכז המוסדות הכלכליים נכתב בעל התל שהוא נצבע בירוק "כדי לשמור עליו יותר טוב וכדי להקל על זיהויו ע"י אנשים מבחוץ".
הגן הירוק עמד על תילו במשך קרוב לחמישים שנה ותקופה ארוכה, עד שנהרס, שימש כמחסן לחומרי בנייה.
עד לבניית אולם הספורט, והעברת המשרדים של הקיבוץ למשרדים שנפתחו שם, הן בקומת הקרקע ובקומה השנייה, מרכז המשק, הנהלת החשבונות של הקיבוץ, המרכזייה, עוד מוקמו בגן הירוק.
אילנה בארי ו-עדה חלמיש במשרד, כנראה בתוך הגן הירוק.
פרדסים היו סימן היכר של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. עוד במאה ה-19 עולים מאירופה גידלו תפוזים. הגיוני היה שפרדס יהיה בין הגידולים הראשונים של הקיבוץ עם עלייתו על הקרקע.
החבר אשר בצילום למעלה, מארכיון הצילומים של הקיבוץ, איננו מזוהה. אבל בהחלט אפשר להבין את הכותרת שמישהו בארכיון נתן לצילום:
חלום של כל עולה לקטוף תפוזים בארץ ישראל
התאריך המדוייק הוא 4.10.1946 (א' בסוכות).
31 חברים (26 בחורים + 5 בחורות) עזבו את בית האריזה(ע"ע) שהיה ביתם במשך כמה חודשים, עלו על הגבעה והקימו את האהלים הראשונים ('תקעו יתד' בשפת המקום). בזאת באו לקיצן 10 שנות התארגנות ונדודים של קיבוץ ג'.
4.10.1946 הוא על כן התאריך של הנחת אבן הפינה, ו-'יום ההולדת' של קיבוץ חצור. (א' בסוכות תש"ו) המעבר מבית האריזה אל הגבעה קשור גם לסיפור הבא:
יעקב נחתומי (אבא של נעמי שקד, תמר ברנר ודודי נחתומי) יזם פגישה עם גולדה מאיר שהיתה אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בפגישה, במשרדה של גולדה בת"א, הסביר יעקב שהחברים נמצאים כבר זמן רב בבית האריזה ומחכים לאישור המוסדות לעלות לגבעה אלא ש'ההגנה' מסרבת לתת אישור כי זמן קצר לפני כן האצ"ל פגע בכמה מטוסים בריטים בבסיס הקרוב ויש חשש שהבריטים יפעלו בכח נגד נסיון התיישבות ממש מעליהם. גולדה חשבה רגע, הישירה מבט ליעקב ואמרה לו כך: "יונגרמן, נעמד די פעקלך און גייט ארוף" ("בחור צעיר, קחו את החבילות ועלו").
והשאר הסטוריה…
על השם "חצור"
מקום ההתיישבות של קיבוצנו, (קבוץ ארצי ישראלי ג') נקרא בפי הערבים "אום אל בניה" ושם התל – "תל-א-ריח" (גבעת הרוחות). בהתחלה קראו לנקודה (למקום) "יסור" – על שם הכפר הערבי השכן, עד שיוחלט על שם קבוע. היו כל מיני הצעות לשם קבוע כגון: בניה, יסעור, אך השם שהתקבל על ידי רוב החברים היה "חצור". שם זה הוצע על ידי החבר בני רוזנברג ומותו הטרגי (נרצח בידי ערבים בכניסה לתל-אביב) בוודאי השפיע על הרצון להשתמש בשם זה כשם הקבע של הישוב.
ההצעה נבעה מ:
ועדת השמות של הקק"ל והועדה הממשלתית (אחרי קום המדינה) התנגדה בתוקף לשם זה בטענה שחצור ההיסטורית הידועה, היא בגליל. לכן דרשה שהקבוץ ייקרא "ברקאי" על שם יישוב יהודי מתקופת הבית השני שהיה בסביבה זו דרישה זו אמנם התקבלה על ידי הקיבוץ אך באותו הזמן התחיל את דרכו (במושב כרכור) קיבוץ צעיר של השומר הצעיר ושמו כבר "ברקאי". קיבוץ זה התנגד בכל תוקף לוויתור על שמו וקיבוץ ג' (שלנו) חזר לתבוע לעצמו את השם חצור.
ההתכתבויות והדיונים בעניין זה ארכו למעלה משנתיים ובינתיים השם "חצור" התאזרח בפועל בדואר בשימוש יומיומי ומוסדות ממלכתיים שונים.
בלית ברירה קיבלה ועדת השמות את העובדה הנ"ל, אך בכדי למנוע בלבול, דרשה שיתווסף לשם "חצור" מילה נוספת. וזאת כדי להבדיל בין קיבוץ חצור והעיירה חצור שהתחילה לקום אז.
הוצעו הרבה תוספות ולבסוף התקבלה ההצעה לקרוא ליישוב "חצור-אשדוד"
בסוכות נערך הטקס – ציון המעבר מהפרדס להתיישבות על הגבעה. אבל עוד לפני-כן היתה נוכחות של הקיבוץ בגבעה.
בשנים הראשונות חיי קיבוץ דרשה מאמץ פיסי גדול. והיא לא מעט תפקידים נוספים – שמירה, למשל. אבל תוך כדי העבודה והשמירה היתה גם תמיד שאיפה לרוח.
יכול להיות שהקריאה בשעת השמירה מורידה מהערנות, אבל אי אפשר לא לרצות לקרוא כל הזמן!
בני
בני רוזנברג קורא ספר בשעת שמירה – בקיבוץ בראשון לציון
