הרדיו המרכזי הייתה מערכת שחיברה את כל החברים לשידורי הרדיו כאשר עדיין לא היו מכשירי רדיו “משוכללים” בבתי המגורים (‘בחדרים’ בשפת המקום).
המערכת, פרי יוזמה מקומית, היתה בנויה ממכשיר רדיו מרכזי ‘משוכלל’ שהיה ממוקם ב’צריף הרדיו המרכזי’. ממכשיר הרדיו נמתחו עשרות חוטי טלפון אל חדרי החברים. בתוך כל חדר , על אצטבא, ‘מקלט רדיו’ שהיה בעצם רמקול חבוי בקופסת עץ בצבע חום ובגודל של אריזת נעלים כשבצד ימין למטה כפתור לכוון עצמת הקול.
מפעיל הרדיו המרכזי היה קובע איזו תחנה תשודר (בהתאם להחלטת השיחה!) וכל משפחה שמעה את אותה התחנה שהיתה לרוב מוזיקה קלאסית מ’קול ישראל’ או שהושמעה מתוך תקליט בפטיפון שהיה בצריף. הרדיו המרכזי הופעל לראשונה ב 1951 ובאותה שנה נקבעו 3 תחנות שיושמעו לסירוגין: קול ישראל, קול סופיה ושידורי מוסקבה. נעשו נסיונות לקלוט גם את הבי.בי.סי.
המעבר מתחנה לתחנה נקבע ע”י שעון חשמלי שאחת התכונות שלו היתה שהוא היה מתקלקל לעיתים תכופות… לשיאו הגיע הרדיו המרכזי בשנת 1955 כשהמערכת כללה 9 ק”מ של קווי טלפון, 140 רמקולים, ו 5 מקלטי רדיו. בינואר 1958 הותקן לראשונה רמקול בחדר האוכל כדי להשמיע את החדשות של השעה 9 בערב במהלך שיחת הקיבוץ ובכך להבטיח שהיא תתחיל בזמן.
שידורי הרדיו המרכזי היו מרכיב מרכזי בחיי הקיבוץ למרות שסבלו מהרבה תקלות שונות שגררו לא פעם טענות של חברים כלפי המפעילים.
שניים מהיוזמים, המקימים והמפעילים הבולטים של הרדיו המרכזי היו מאיר מינץ (נפטר) ושבתאי ברין (נפטר), שניהם מהגרעין האמריקאי. ב1960 חוסל הרדיו המרכזי והוחל בחלוקת מקלטי רדיו לחדרים.
אגב, כשהוקם הרדיו המרכזי היו בקיבוץ לא פחות מ 15(!) מקלטי רדיו ‘משוכללים’ אלא שבהתאם לרוח השוויון והשיתוף של אותם ימים הם הוצבו בכמה מבני ציבור, בחדר הקריאה, מקומות עבודה שונים, ובחדרי חברים עם ‘מחלה ממושכת’ ולא חולקו ‘סתם כך’ לחברים.
היום קשה להתלהב ממה שבסך הכל רמקול בתוך דירת החבר, אבל בזמנו הרדיו המרכזי נחשב תרומה חשובה לרווחת החבר.
הודעה בעל התל על הפעלת הרדיו המרכזי.
