כי ההיסטוריה עוד בועטת
חברת הילדים היתה גדושה בפעילויות – הכנת ימים מיוחדים, מסיבות, עבודה, וכמובן גם “הקמה” – השעות לפני 16:00 כאשר היו הולכים לחדר – לבתי ההורים.
אבל במשך הבוקר היו גם שיעורים – במקרה הטוב שיעורים פעילים שכוונו לחוויית הלמידה.
קבוצת דקל – שנות ה-70.
קבוצת ערבה – שנות ה-80.
מתקן שעשועים, בצורת טיל, שהתנשא לגובה של כ 10 מטר ועמד שנים רבות בגן בשעשועים ליד גני הילדים.
מקומו של הטיל היה, אמנם, בחצר בין הגנים אבל הוא היה בעיקר מקום בילוי משפחתי בשעות הבילוי.
בתחתית הטיל היה פתח דרכו נכנס הילד ומשם, היה מטפס בסולם עד לראש הטיל. מראש הטיל ועד למטה הייתה מגלשה גלית בה התגלש הילד עד הגיעו בחזרה לקרקע לשמחת ההורים המודאגים.
הטיל נבנה במסגריית הבית ע”י דוד קדם (בנה של סילביה) ל’יום הילד’ 1968. מאוחר יותר נוספו לו גשר ומגלשה גלית אותם בנה משה בן-חיים.
הטיל, הגם שמעולם לא התרומם מעל הקרקע, היה מקור של פעילות מאתגרת לקבוצות רבות של ילדי הקיבוץ.
בשנת 2009 חוסל הטיל מטעמי בטיחות.
שעות אחר הצהריים – מה שפעם מכונה “בילוי” היה זמן המשפחה. כאשר ילדי הקיבוץ עוד לנו בבתי הילדים היו אלה שעות יחסית קצרות. ובכל זאת, הילדים לא בילו את מלוא הזמן הזה עם הוריהם.
ובגלל זה היה צורך לקרוא לילדים לבוא הביתה. משפחות רבות עשו זאת באמצעות שריקות מיוחדות. אנחנו מביאים כמה מאלה כאן.
השריקה של משפחת קצירי
השריקה של משפחת ברנר
השריקה של משפחת כהן (בינה כהן, מיה כ”ץ)
השריקה של משפחת ינובסקי
