מלאכה לשונית

בשעות העבודה הסופרים של חצור עבדו במגוון עבודות – בחקלאות, בתעשייה, ושירותים, ובאופן כללי היכן שדורש. ובאופן די הגיוני הם גם עסקו בהוראה, ובהוראת הלשון העברית באולפן.

צבי אטקין עם המחזור הראשון או השני של האולפן, בשיעור על הדשא.

אנדה הראל-דגן מלמדת בתוך כיתת האולפן.

אשנב לתרבות ישראל

במשך כ-45 שנים קיבוץ חצור אירח אולפן ללימוד עברית. החל בשנת 1951, עוד בשנים הראשונות של הקיבוץ בחצור, הוחלט לפתוח אולפן. באולפן לא למדו עברית בלבד. הוא הקנה לתלמידיו הזדמנות להכיר את תרבות ישראל ולהדק את הקשר – במיוחד בין המדינה לבין התפוצות.

במהלך השנים תנאיי המגורים, והלימוד, השתפרו. כבר אחרי שנה אחת הסוכנות היהודית דאגה לצריפים לתלמידי האולפן שתחילה גרו באוהלים. בהמשך התנאים המשיכו להשתפר, והתלמידים עברו לבניינים של ממש – פעם באזור המוסד (שדרת המוזות של היום) ופעם במגורים דרומית לחדר האוכל. חברי האולפן עבדו בתפקידים בקיבוץ וידיהם העובדות היו חשובות במיוחד בזמנים של קטיף בפרדס.

חברי אולפן עובדים בפרדס על לובקה סטירנין – בשנות ה-80.

האולפן בחצור שרד עד לאמצע שנות ה-90. במהלך השנים האלו אוכלוסיית האולפן עברה שינויים רבים – פעם עולים חדשים, פעם בני נוער יהודים מהעולם המערבי, ושוב, בתקופת בית ראשון במולדת, עולים מברית המוצעות.

לארי רפופורט עם תלמידים נוספים מהמחזור שלו באולפן – 1971.

עם השנים מערך העבודה בקיבוץ השתנה כך שמקומות עבודה לזמניים – לא רק אולפן אלא גם מתנדבים – הצטמצמו, וזאת היתה אחת הסיבות המרכזיות לסיום החזקת אולפן בחצור, בערך ב-1995.

שיחת קיבוץ – צילומים של שמואל בארי

בין השנים 1979 – 1977 שמואל בארי צילום שיחות קיבוץ והפיק מספר אלבומים מהצילומים האלה.

הצילומים מאפשרים מבט על החברים באותן השנים, ועל אחד המוסדות החשובים של הקיבוץ.

נירית-הלוי-איבטל-שפי

Image 1 of 73

איפה קנית את זה?

הרוב המכריע של הקונים בכל-בו חצור הם חברי ותושבי הקיבוץ. סביר להניח שעבורם שקיות ניילון (שלמרבה השמחה עם השנים נעשו מתאימות למחזור) לא פעלו כאמצעי שיווק. הרי עם או בלי פרסום על השקית יחזרו לכל-בו כדי לערוך א הקניות לבית.

 

לעומת זאת, הרבה מהקונים בחצור לטף באו מחוץ לקיבוץ (וגם היו מכירות מחוץ לקיבוץ) ולכן זהות ,המוצר ומקום הייצור, היתה חשובה כדי לקדם את המכירות.

כך (ממש) הולכים

אנחנו תמיד שרים ש-“כך הולכים השותלים” אבל על פי רוב אנחנו רואים רק צילומים – ובהם השותלים לא בדיוק הולכים. בשנת 1977 מתנדב בקיבוץ – מייק בירנבאום – צילם חלקים של טקס ט”ו בשבט, מתחילתו במדרון המערבי של חדר האוכל, והתהלוכה עד למקום הנטיעות. ועל אף העובדה שאיכות הסרט איננה משובחת, אפשר בכל זאת לראות הליכה של ממש.

ויש תיעוד נוסף של חגיגות ט”ו בשבט – הפעם משנת 1993:

כיצד נדע אם אפשר כבר לקטוף?

רצוי לקטוף את הכותנה מהר – הרי הקטיף מתבצע לקראת עונת הגשמים. לכן רצוי להתחיל מוקדם בבוקר. אבל לא מומלץ לקטוף אם הכותנה עדיין לחה מדי מטל הבוקר. לכן, צריכים לבדוק את הרטיבות לפני שהקטפת יוצאת לדרך. ולשם כך יש מכשיר:

אורי כ”ץ מסביר את השימוש במד הרטיבות:

 

האם כדאי לקרוא את הספר הזה?

קטלוג הספרייה של היום ממוחשב. אם רוצים לראות אם ספר מסויים נמצא בספרייה, או למצוא היכן במדפים הוא ממקום פנינו לקטלוג הכרטיסים. בדרך הזאת ידענו, די בקלות, להגיע לספר המבוקש:

אבל כיצד נדע אם אנחנו באמת רוצים לקרוא ספר מסויים? היתה, כמובן, המלצת הספרנים. אבל אפשר היה גם לקרוא מי כבר קרא את הספר, ואפילו לבדוק כמה זמן הוא היה אצל הקוראים הקודמים. שרוול קטן בתוך כל ספר הכיל את כרטיס ההשאלה – שם יכולנו לבדוק את המידע הזה. בעצם, היתה כאן “רשת חברתית” פעילה – הרבה לפני האינטרנט:

היום כל המידע על הימצאו של ספר, ומי קורא אותו, נמצא בקטלוג במחשב:

לא על הטלוויזיה לבדה

אומרים שספרים מתקשים להתחרות עם הקולנוע ועם הטלוויזיה. הצלילה לתוך עולם הדימויים שהמילים יוצרות היא אמנם חוויה מיוחדת, אבל היא דורשת ריכוז שונה מזה של הצפייה שלעתים קרובות שטחי יותר.

ובכל זאת, אנחנו ממשיכים לקרוא – וגם לפנות לספרנים שאיכשהו יודעים מה להמליץ לנו.

אבל ספריות משתנות עם הזמן, ועם הטכנולוגיות שעומדות לרשותנו, וגם בחצור הספרייה כבר איננה רק מקום לספרים.

בין הספרנים:


שושנה אור-נר – שתמיד היתה מוכנה למסור לנו מה כדאי לקרוא.

לובקה סטירנן ליד דלפק הספרייה.

קיבוץ הספר

אחד המבנים הראשונים שנבנו בקיבוץ חצור היה חדר הקריאה – סימן לחשיבות שחברי הקיבוץ ייחסו לספר. כמובן יש להוסיף שבאותה תקופה לא היתה טלוויזיה, ואפילו לא רדיו. הספר היה ה-“בידור” המרכזי. חדר הקריאה הוקם קרוב ולמקום הימצאה של בריכת השחייה היום.

חדר הקריאה, וקרוב אליו, מגדל המים.

הספרייה של היום ממוקם מתחת למועדון לחבר שנבנה ב-1975. לפני-כן הספרייה היתה על הגבעה מעל למועדון של היום. גם במעונו החדש השאלת הספרים בספרייה היוותה סוג של רשת חברתית – עוד לפני שהכרנו את המונח הזה באינטרנט. 

ואחרי שהתכולה שלה הועברה למיקומה החדש היא פורקה:

 

על מה נדבר בארוחת בוקר?

על המשמר, העיתון של מפלגת מפ”ם, התפרסם בין השנים 1943 – 1995. עוד לתוך שנות ה-80 עותק עבור כל חבר הגיע כל בוקר לחדר האוכל, ואפשר (אולי צריך?) היה לקרוא בו בשעת הארוחה. העיתון ייצג, ואף עיצב, דעה פוליטית מגובשת שהיתה משותפת לרוב המכריע של אוכלוסיית הקיבוץ, וגם נתן בסיס לדיונים בשעת הארוחה.

עובדי פרדס צעירים – מאיר מאירי, אורי בן-בשט ואורי חייטי – קוראים בארוחת בוקר, לפני החזרה לעבודה, 1978.

css.php