כי ההיסטוריה עוד בועטת
במהלך השנים ט”ו בשבט נחגג פחות או יותר באותה דרך – ציון כלל קיבוצי ונטיעות במסגרת משפחתית. בשנות השישים עדיין היו שטחים רבים שהיו זקוקים לנטיעות. גינות הנוי דאגו לכך שכל משפחה יהיה (לפחות) שתיל אחד.
בצילום: רות ו-מוטקה קצירי והמשפחה נוטעים – 1963.
עם דליים בידיים ותוך שירה קולנית, באותן השנים המשפחות (ובוודאי גם יחידים) צעדו בשבילי הקיבוץ לקראת מקום הנטיעות של אותה שנה. גלעד זוהר הוביל עם האקורדיון.
מי שמביט על גבעת חצור היום יתקשה להאמין שפעם הוא לא היה מכוסה בעצים ובירק. אבל בשנים הראשונות של הקיבוץ שטחים רבים היו זקוקים לנטיעות ולגינון. בשנת 1947 הקיבוץ, על כל משפחותיו, צעד מהתל כדי לנטוע, ולחגוג.
ומאותה תהלוכה לקראת הנטיעות – אלישע ו-טובה שומרון עם הבת הבכורה נורית, ואחריהם יוסקה רמות:
מגפת הקורונה שיבשה את חיי היום-יום שלנו, וגם את החגים. אי אפשר לצאת בתהלוכה לנטוע עצים כאשר עלינו לשמור על ריחוק חברתי. אבל לא רק הקורונה משבשת. בשנת 1991, בזמן מלחמת המפרץ, אמנם יצאנו לנטיעות, אבל הידיים לא היו לגמרי פנויות למלאכת הנטיעה היות שהיה עלינו להחזיק את קופסאות מסכות הגז שהחזקנו קרובות אלינו בכל אשר עשינו.
עפרה הלוי משוחחת עם חברה עם מסכה בעת הנטיעות – 1991.
עוד לפני ההתיישבות בתל הרוחות חברי הקיבוץ נטעו עצים בט”ו בשבט – בגבולות, למשל. אבל הנטיעות של 1947, בחצור, היו מיוחדות. כפי שכתב אליעזר ירושלמי במשעולים:
כמדי שנה – גם השתא נוטעים אנו. אך נטיעה זו אינה דומה לקודמיה. כי עד כה נטענו נטיעה סמלית, נטיעה אשר הביעה את תשוקתנו להאחזות של ממש בקרקע. עתה – נטיעה של ממש באדמותינו.
הוא אחד הצילומים האייקוניים של חצור – מעגל הורה של חלוצים צעירים על רקע של קרקע בתולה:
הצילום הוא מט”ו בשבט בשנת 1943 – בגבולות. אבל הוא איננו הצילום היחיד מאותו חג. דאגו לצלם עוד מרכיבים של אותו אירוע. היתה, למשל, נטיעה די מסיבית:
ויש אפילו עוד צילום של הריקוד החגיגי:
בחצור, כמו בקיבוצים אחרים, הילודה איננה הדרך היחידה שבה משפחות גדלות. יש גם קליטה. במגוון דרכים חברים חדשים הצטרפו לקיבוץ – חברות נוער, אולפן, מתנדבים – וברוב המקרים הנקלטים החדשים האלה זכו להשתלב לתוך משפחות גרעיניות בקיבוץ.
הנה, בשנות ה-60 בני ו-רוחמה קלברש יצאו עם הבנות רחלי ורותי לנטוע עצים בט”ו בשבט:
וכשלושים שנה מאוחר יותר, כאשר הבנות כבר אינם בקיבוץ, אנחנו שוב פוגשים את רוחה כאשר היא נוטעת עץ על משפחת הלפר, עם הבן ה-“מאומץ” איאן:
אנחנו תמיד שרים ש-“כך הולכים השותלים” אבל על פי רוב אנחנו רואים רק צילומים – ובהם השותלים לא בדיוק הולכים. בשנת 1977 מתנדב בקיבוץ – מייק בירנבאום – צילם חלקים של טקס ט”ו בשבט, מתחילתו במדרון המערבי של חדר האוכל, והתהלוכה עד למקום הנטיעות. ועל אף העובדה שאיכות הסרט איננה משובחת, אפשר בכל זאת לראות הליכה של ממש.
ויש תיעוד נוסף של חגיגות ט”ו בשבט – הפעם משנת 1993:
ט”ו בשבט הוא חג של נטיעות. אבל בקיבוץ, כמו בישראל באופן כללי, עם השנים נתקלנו בבעיה מעניינת. אחרי שנים רבות של נטיעות לא קל למצוא מקומות שאין בהם עצים.
בשנות ה-80 זאת היתה בעיה קטנה יותר, והצילום כאן הוא מהשנים ההן, כנראה מאחורי שכונת ה-28.
המסורת של נטיעת עצים בט”ו בשבט היא מסורת יחסית חדשה. היא איננה מופיעה בתנ”ך או במקורות תלמודיים, אלא ינקה מהעליות ויישוב הארץ במאה ה-20.
בקיבוץ נהגנו לצאת כל שנה לאזור אחר בקיבוץ ולשתול, אם כי בשלב מסויים התברר שכבר אין מקומות שבהם טרם שתלנו.
בשנת 1997 יצאנו למאגר ממערב לקיבוץ לשתול … וגם קצת לשוט.
