תגית: קומונה

איך מזהים חבר קיבוץ? יש לא מעט סימנים, אבל אחד הברורים ביותר היה תגית עם מספר על הבגדים. אפשר לסמן באמצעות עט שאיננו נמחק, אבל שיטת הסימון העדיפה ביותר היתה באמצעות פיסת בד עם מספר החבר שהוצמדה והודבקה לבגד באמצעות מכונת התרמית.

היום המכונה יושבת יתומה במה שנשאר מהקומונה – ולידה הנחיות השימוש במקרה הבלתי צפוי שמישהו יצטרך להדליק אותה כדי לסמן בגד:

המספר, כמובן, לא הודבקה לבגד כדי שכולם יידעו שמדובר בקיבוצניק. הצורך המרכזי היה לזהות של מי הבגד כאשר חילקו את הבגדים אחרי הכביסה לתוך התא של החבר.

מידי שבוע החברים, או חבר משפחה אחד, היו עולים דרך מדרגות לתאי המכבסה ושם היו פותחים את חבילת הבגדים (בדרך כלל עטוף בסדין שגם נשלח לכביסה) ומחליטים היכן הולך כל דבר – בגדי עבודה, בגדי שבת, לבנים, סדינים, ועוד.

מספר ימים מאוחר יותר (בתקווה שזה לא יהיה הרבה ימים מאוחר יותר) הכל היה נקי, ומחכה לאיסוף בתאים האישיים/משפחתיים בקומונה.

בתוך הקומונה הבגדים החדשים קופלו והוכנסו לתאים המתאימים. אפשר היה לזהות את בעל הבגד (ולכן לאיזה תא יש להכניס אותו) לפי המספר המשפחתי שהודבק לכל בגד –

אותו מספר שהיום משמש לכלבו, לחדר האוכל ולכל יתר החיובים בקיבוץ.

מספרי הקומונה מלווים אותנו שנים רבות. עוד בשנות ה-60 גושו (שמואל גושן) כתב על הפיכת החבר למספר:

אני, מספרי 345. חברתי – 456. יש לנו שני ילדים: 315 הבן, 567 – הבת. אנו גרים בשכונה הרביעית של הקוטג’ים החדשים. דירתנו – בבנין השני, חדר שלישי מצפון. השכנים שלנו 178 ו-239 מימין, 465 ו-267 משמאל.
היום, הלכתי אל חדר האוכל, שמעתי את מחסנאית הבגדים צועקת אלי מרוק:
– 345! 345! התא שלך בקומונה כבר מלא עד אפס מקום. מהר וקח את בגדים, 345!

אפשר לקרוא את הפילוטון המלא מתוך “בעין שוחקת”.

בתמונה: מרסל ברין מחלקת בגדים נקיים לתאים.

היום בכמעט בכל בית יש מכונת כביסה והמשפחות קובעות לעצמן מתי מתאים לכבס. אבל עד בערך תחילת המאה מכונות כביסה ביתיות היו מצרך נדיר וכולנו צעדנו, פעם בשבוע – לרוב בשבת, עד למכבסה כדי להשליך כביסה (ולאסוף אותה בקומונה מספר ימים מאוחר יותר).

לתוך התאים במכבסה החברים מיינו את בגדיהם לפי סוג הבגד, וכאשר הם חזרו לקומונה הם קיבלו את הכל מכובס, מקופל, אפילו מגוהץ (כן גם ממחטות).

בצילום: ז’קו ירון עולה לתאי המכבסה כדי להשליך כביסה. בידו הימנית קומקום מהמטבח שכנראה באותו טיול הוא מחזר למטבח.

כולנו לובשים בגדים, ומידי פעם גם חשוב שהבגדים האלה יהיו נקיים. היום כמעט בכל בית יש מכונת כביסה, אבל זה לא תמיד היה כך. במילניום הקודם לקיבוץ היתה מכבסה מרכזית.

החברים השליכו את בגדיהם לתאים שהזינו את מכונות הכביסה. מכונות האלו גדולות ותעשייתיות, אם כי לא תמיד היו לנו מכונות כאלה. אחרי הכביסה היה גם צורך לייבש את הבגדים לפני שהם מוינו וחולקו לתאים לפי “מספר הקומונה” של החבר או המשפחה.

בתמונה: אורנה ברנזבורג מוציאה כביסה נקייה מאחת המכונות.

מדובר היה בעבודה קשה, ולכן הגיוני שנשים עסקו בה.