סימן זיהוי מובהק

איך מזהים חבר קיבוץ? יש לא מעט סימנים, אבל אחד הברורים ביותר היה תגית עם מספר על הבגדים. אפשר לסמן באמצעות עט שאיננו נמחק, אבל שיטת הסימון העדיפה ביותר היתה באמצעות פיסת בד עם מספר החבר שהוצמדה והודבקה לבגד באמצעות מכונת התרמית.

היום המכונה יושבת יתומה במה שנשאר מהקומונה – ולידה הנחיות השימוש במקרה הבלתי צפוי שמישהו יצטרך להדליק אותה כדי לסמן בגד:

המספר, כמובן, לא הודבקה לבגד כדי שכולם יידעו שמדובר בקיבוצניק. הצורך המרכזי היה לזהות של מי הבגד כאשר חילקו את הבגדים אחרי הכביסה לתוך התא של החבר.

קומונה א’

‘קומונה א’ הוא מונח שמבטא את השיתוף והשווין המוחלטים, בכל תחומי החיים, בראשית הקיבוץ.

התחום הבולט ביותר של קומונה א’ היה מחסן הבגדים ובגדי החברים. הבגד לא היה מסומן או משוייך לחבר אלא ‘כל הבגדים היו של כל החברים’. על תא אישי לכל חבר בכלל לא חשבו אז.
אז איך עבד?
אחרי שעברו כביסה עובדות הקומונה (‘הקומונריות’ בשפת המקום) היו מכינות את הבגדים בחבילות. כל חבר היה מקבל חבילה נקיה שעליה פתק עם שמו. הפתק היה מוצמד לחבילה ב’מחט’ של קוץ יבש.
ואיך קבעו את המידה ומה יתאים למי?
מרים נדיב (‘מרים הקטנה’ בשפת המקום) הייתה בודקת כל זוג מכנסיים: מכנסיים שהגיעו לה עד המותניים היו ‘קטן’, עד הכתף ‘בינוני’ ומכנסיים שעברו את הראש היו ‘גדול’. אח”כ היו מחלקים את החבילות לפי גודל החבר\ה…
כמובן שהשיטה יצרה הרבה מצבים קומים מצד אחד ואי נעימויות מצד שני, אבל היא היתה הכי שיתופית ושוויונית…
‘קומונה א” בחצור קיבלה משמעות מיוחדת עם בואם של האמריקאים. אלה הביאו איתם מהבית בגדים ושמלות מודרניים שהיו שונים מהבגדים הקיבוציים. לעיתים קרובות ראתה ‘אמריקאית’ בעינים כלות כיצד חברה אחרת מתהדרת בשמלה הצבעונית “שלה” מאמריקה.
לאט ובהדרגה התחילו הבגדים להיות משויכים לחבר. הם סומנו תחילה בטוש (שלא יורד בכביסה)  וזו כבר היתה ‘קומונה ב’.
בשנת 1967 הונהגה שיטת מיספור הבגדים בהדבקה טרמית ובכך נכחד סופית אחד מסימני ההיכר הבולטים של הקיבוץ השיתופי.

מרים נדיב, פרני אייזן ו-רבקה גורן עם בגדי קומונה א’.

המונח ‘קומונה א’ מזוהה בעיקר עם הבגדים אבל בשנים הראשונות ‘קומונה א’ כללה גם פריטים כמו: שעונים, עטים נובעים, סכיני גילוח, מזרונים ופריטים נוספים שהיו ‘של כולם’ וחולקו לחברים לפי הצורך.

לא רק בתלייה

בגדים שיוצאים ממכונות כביסה צריכה ייבוש לפני שאפשר לקפל אותם ולחלק אותם לתאי החברים.

היום, עבור אלה שעדיין משליחים כביסה, יש מכונות ייבוש ...

מרים בדרק מוציאה בגדים ממכונת ייבוש.

… אבל היתה תקופה (כמו היום בימים חמים) שתלו את הבגדים לייבוש בחוץ.

נורית רוסיאנסקי תולה בגדים במרפסת המכבסה.

עוד לפני המיכון המשמעותי

גם בימיו הראשונים של הקיבוץ הבגדים התלכלכו. ועוד באותם ימים היתה מכבסה, אם כי הרבה פחות טכנולוגי מאשר בימינו.

רחל מכבי מכבסת בימים הראשונים של הקיבוץ.

המיון השבועי

מידי שבוע החברים, או חבר משפחה אחד, היו עולים דרך מדרגות לתאי המכבסה ושם היו פותחים את חבילת הבגדים (בדרך כלל עטוף בסדין שגם נשלח לכביסה) ומחליטים היכן הולך כל דבר – בגדי עבודה, בגדי שבת, לבנים, סדינים, ועוד.

מספר ימים מאוחר יותר (בתקווה שזה לא יהיה הרבה ימים מאוחר יותר) הכל היה נקי, ומחכה לאיסוף בתאים האישיים/משפחתיים בקומונה.

נקי, מקופל, ומוכן לאיסוף

בתוך הקומונה הבגדים החדשים קופלו והוכנסו לתאים המתאימים. אפשר היה לזהות את בעל הבגד (ולכן לאיזה תא יש להכניס אותו) לפי המספר המשפחתי שהודבק לכל בגד –

אותו מספר שהיום משמש לכלבו, לחדר האוכל ולכל יתר החיובים בקיבוץ.

מספרי הקומונה מלווים אותנו שנים רבות. עוד בשנות ה-60 גושו (שמואל גושן) כתב על הפיכת החבר למספר:

אני, מספרי 345. חברתי – 456. יש לנו שני ילדים: 315 הבן, 567 – הבת. אנו גרים בשכונה הרביעית של הקוטג’ים החדשים. דירתנו – בבנין השני, חדר שלישי מצפון. השכנים שלנו 178 ו-239 מימין, 465 ו-267 משמאל.
היום, הלכתי אל חדר האוכל, שמעתי את מחסנאית הבגדים צועקת אלי מרוק:
– 345! 345! התא שלך בקומונה כבר מלא עד אפס מקום. מהר וקח את בגדים, 345!

אפשר לקרוא את הפילוטון המלא מתוך “בעין שוחקת”.


בתמונה: מרסל ברין מחלקת בגדים נקיים לתאים.

עבודת בית … אבל לא בתוך הבית

היום בכמעט בכל בית יש מכונת כביסה והמשפחות קובעות לעצמן מתי מתאים לכבס. אבל עד בערך תחילת המאה מכונות כביסה ביתיות היו מצרך נדיר וכולנו צעדנו, פעם בשבוע – לרוב בשבת, עד למכבסה כדי להשליך כביסה (ולאסוף אותה בקומונה מספר ימים מאוחר יותר).

לתוך התאים במכבסה החברים מיינו את בגדיהם לפי סוג הבגד, וכאשר הם חזרו לקומונה הם קיבלו את הכל מכובס, מקופל, אפילו מגוהץ (כן גם ממחטות).

בצילום: ז’קו ירון עולה לתאי המכבסה כדי להשליך כביסה. בידו הימנית קומקום מהמטבח שכנראה באותו טיול הוא מחזר למטבח.

זה המלוכלך הנקי יהיה

כולנו לובשים בגדים, ומידי פעם גם חשוב שהבגדים האלה יהיו נקיים. היום כמעט בכל בית יש מכונת כביסה, אבל זה לא תמיד היה כך. במילניום הקודם לקיבוץ היתה מכבסה מרכזית.

החברים השליכו את בגדיהם לתאים שהזינו את מכונות הכביסה. מכונות האלו גדולות ותעשייתיות, אם כי לא תמיד היו לנו מכונות כאלה. אחרי הכביסה היה גם צורך לייבש את הבגדים לפני שהם מוינו וחולקו לתאים לפי “מספר הקומונה” של החבר או המשפחה.


בתמונה: אורנה ברנזבורג מוציאה כביסה נקייה מאחת המכונות.

מדובר היה בעבודה קשה, ולכן הגיוני שנשים עסקו בה.

css.php