לא רק הרועה בשדה

עוד בימי בית גן לקיבוץ היה צאן, וכאשר הקיבוץ התיישב בחצור התחדש הענף – עד שנת 1969, כאשר בגלל מחסור בידיים עובדות הוחלט לחסלו.

בנימין שמידט היה בין הרועים המרכזיים.

בנימין שמידט מספר על העבודה בצאן בבית גן:

היה נעים מאוד במרעה; להיות בהרים, לראות את הנוף המרהיב – את החרמון מרחוק –
זה היה מאוד מרגש אותנו. העבודה עצמה היתה קשה. היינו צריכים לקום ב- 4 בבוקר
ולחלוב ולצאת למרעה. ולאחר חזרה מהמרעה בערב – שוב לחלוב. היינו גומרים בערך
ב- 9 את יום העבודה שלנו. אף על פי כן, היינו מרוצים מאוד, כי התקווה שלנו היתה כי על
ידי כך נוכל לצאת להתיישבות כבעלי ניסיון בגידול צאן.

מתוך הקלטה לילדים בחג ה-30 ברה”ש 1976 – ותיקים מספרים על בית גן

חליבת העדר היתה אחת העבודות של בני המוסד.

יונתן זרח חולב.

איציק אוחיון חוזר מהמרעה – עם ספר במקום החלילית המסורתית.

אורית שדה בצאן.

בשנת 1994, 25 שנים אחרי חיסול הדיר, יונתן זרח סיפר לצוות הווידאו על העבודה בצאן:

ראו גם בפייסבוק – כאן ו-כאן.

היום הוא שכונה

גן הירק של חצור היה מוקם היכן שהיום שכונת גן יעקב. השכונה קיבלה את שמה בזכות יעקב בן בשט שהיה החבר שבמהלך השנים טיפל בגן הירק.


יעקב בן-בשט בגן הירק

קטיף עגבניות בגן הירק

לול הטלה

כידוע לכולם, תרנגולות מטילות ביצים. ובני אדם אוכלים ביצים. בלול ההטלה חלוקת העבודה היתה די פשוטה – התרנגולות מטילות, והחברים אוספים את הביצים. לול ההטלה פעל בחצור במהלך שנות ה-50 וה-60.

רבקה גילת, סשה פיירמן ו-זאב כהן קולטים אפרוחים בלול ההטלה.

מטרת הלול, כמובן, היתה ביצים. לשם כך היה צורך לטפל באפרוחים עד שיגדלו ויתחילו להטיל ביצים.

רבקה גילת אוספת ביצים.

ורדים הם אדומים

במשך שנות ה-60 ועד כמעט אמצע שנות ה-70 בחצור היה ענף חקלאי שלא התלכלכו בו כמו ברוב ענפי החקלאות. עם זאת, מפני שחלק גדול מהעבודה היתה בתוך חממה, קשה להגיד שתנאיי העבודה היו אופטימליים: גידול ורדים.

שלמה ברקאי גוזם שתילי ורדים.


דני סימון קוטף ורדים.


נורית רוסיאנסקי אורזת ורדים לשיווק.

מטע השקדים … הפקאנים

הקירבה של חצור לבסיס של חיל אויר משפיעה עלינו במגוון דרכים. אנחנו אמנם אמנם יותר מכל דבר אחר אנחנו מרגישים את הרעש, אבל הקירבה הזאת השפיעה גם על החקלאות. אם השתכללות המטוסים הבסיס הזדקק השטח גדול יותר, ושדות חצור היו המקום ההגיוני לזה. כך קרה שחצור “זכה” לשטח בהחלפה – מטע שקדים על כביש 4, דרומית לצומת עד הלום, שעם השנים הפך למטע הפקאנים.

מנחם חצרוני ואורי מלמד מספרים קצת על ההיסטוריה של המטע.

הקשר של הקיבוץ למטע הפקאן לא נותק כאשר הוא נעקר. חצר הקיבוץ מלא בעצי פקאן והמטייל בחצר היום ימצא עצים רבים … ואגוזים על הקרקע.

 

ב- 1963 קילפנו אותן מאיתנו

ענף הבננות היה מענפי החקלאות שהיו ואינם עוד.

הבננות ניטעו ב 1952 בצידו המערבי של הקיבוץ במקום בו נמצאת היום שכונת הכרם. מאוחר יותר ניטע שטח גם מאחורי ואדי ברקאי, בינו לבין למסלולי ההמראה של הבסיס.

לענף הבננות היו מאפיינים שהיו שונים מגידולים אחרים:

הבננה היא פרי טרופי, שיטות גידול וחידוש העץ היו שונים, הקטיף דרש מיומנות וכח פיזי רב והיה שימוש בסנדות לתמיכת הענפים שנשאו את האשכולות הכבדים.

שני אויבים גדולים היו לבננות: הרוח והכפור.

כנגד נזקי הרוח ניטעו מסביב לכל חלקה ‘בננות ערביות’ שהוו מעין גדר חיה שחסמה את הרוח. הבננות הערביות היו עצי בננה גדולים וגבוהים מאד שפריים, גדול ושמן, היה אהוב על ילדי הקיבוץ לא כ”כ בשל טעמן אלא יותר בשל ‘תראו הצלחתי לקטוף בננה ערבית’.

האויב המר יותר, שלבסוף גם הכריע בעד חיסול הענף, היה הכפור. אחת משיטות המלחמה בקרה היה לעטוף כל אשכול בשק יוטה לחימום.

הבננות היו גידול אהוב על ילדי הקיבוץ גם בזכות הפרי וגם כי תמיד היו סנדות לנדידה(ע”ע) ולפעילות צופית של ‘השומר הצעיר’.

העובדים המזוהים עם ענף הבננות דניאל דביר (סבא של אדווה סלע ועינב חצרוני) וכן לובקה סטרנין (נפטר) שהיה ידוע יותר כאיש ספר, ומשה ארנן (בעלה של רחל) איש הפלמ”ח.

ב 1963 חוסל ענף הבננות. הספרא והסייפא לא עזרו הפעם.

גידולים נוספים שהיו בחצור: אורז(!) חמיצה (חומוס) פישתן, חיטה, חצילים, סלק סוכר, דורה (סורגום), חמניות, תפ”א, כותנה, סייפנים, ורדים ועוד ועוד.

css.php