הנחת אבן הפינה

כך התחיל. 4.10.1946

יעקב נחתומי נואם בטקס הנחת אבן הפינה. כאן זה התחיל.

כתב גושו (שמואל גישן):

בחג א’ סוכות תש”ז עברנו מבית האריזה שבפרדס לתל. צריף מחוסר שמשות חכה לדיריו הקבועים.
אחת משתי המלקחות שהוכנה הוסבה למטבח ועל ידו הוקם חדר אוכל ארעי, דפוק מפחים ופתוח לרוחות. מגדל מים בגובה של 2 מ’ עם טנק המכיל 11/2 קוב מלא מים.
האוליבר עם הפלטפורמה המשיכו במסורת ההעברה. מלכתחילה הועברו כלי המטות. משך כל היום הועברו הדברים לתל. ולבסוף – עלית החי. בראש צעדו בעלי-החי ואחריהם החברים שעבדו בהעמסה למטה. בחדרי המגורה חיכה לכל חבר מקום מסוים בשמו, וזה הגביר את הרגשת הבית. בשעה 3 אחר הצהרים צריך היה לבוא מפקח הקמפ ולא בא.
לבואו חיכו המוכתר ובני, הם חיכו ונואשו לבסוף ניסו להתעודד בדברי המתיקה שהוכנו לקבלת אורחיהם.
בערב קושט חדר האוכל בירק ופרי המקום מכל המינים, זיתים, שקמים, ענבים, שקדים, שזיפים, ובין כל אלה הקשוא הראשון של גן-הירק, גדול הממדים, במרכז התנוססה סיסמה: “נעשה המעשה, החל המפעל”. בסיסמה וברוממות רוח החלה המסיבה.
פתח אותה ישראל בהקראת קטע מתאים בתנ”ך. אלי ייחד את דבריו למפעל. ציין את התפקיד המוטל על הפלוגה ואת האחריות וכוננות של הקיבוץ לשאת במפעל.
צבי ב. סיפר על העליות האחרונות לנגב, בשירה סוערת ובמצב רוח מרומם נסתיימה המסיבה. זה היה הלילה הראשון בו שכבו לישון אנשי הפלוגה על התל יחדיו.
לבעלי החי היו חבלי הסתגלות. אחת הפרדות ברחה בחצות הלילה וחזרה לבדה. הלילה עבר בשקט וקרני השמש בבוקר מצאו את החברים יורדים בשיפולי התל בין התאנים והגפנים איש איש לעמלו. מורדים האוהלים. שתי ידיים חזקות אוחזות בפטיש כבד ותוקעות את היתד הראשונה. כבר מזדקף אוהל אחד ועל ידו השני. החוטים נפתחים, השוליים מורמות, הוקם גם האוהל השלישי. בכל אוהל שלוש מיטות.
צהריים. הטנדר מביא מחדר האוכל שבפרדס את הארוחה ובישיבה מזרחית לפני ה???? על התל יושבים וסועדים.
ואחרי הצהרים מגיע המוכתר שלנו ובפיו חדשות (כרגיל). בוקר בקמפ – נפגש עם האחראים והודיע שתקענו אוהלים.
הם קיבלו את זה בחיוב והבטיחו להודיע לכל היחידות שיתחשבו בנוכחותנו ולא יפגעו בנו לרעה.
בשעה 3 אחה”צ התקיימה מסיבה באוהל. על המיטות והמחצלת הסבו “המסובים”. ללא נאומים וההרגשה טובה שירה בוקעת: “עתיד יפה מזהיר – לנו מן השחור יאיר!” וצלחות הממתקים מתרוקנות. לאט מתפזרים האנשים. מי למלונה בפרדסה, מי לראשון ומי לעבודה.
לכולם הרגשה שיש למהר בכל הסידורים ולא לתת שהות למפריעים להפריע. יש להקים צריף ולבנות את הבית הראשון.

בסביבה

יחסי השכנים הולכים ומתפתחים. באחד הימים הגיע השברולט עם זבל לרגלי התל והחברים ראו עדר של כ- 200 ראש אוכל בפה מלא מהכרם. אחרי שצעקו לרועה ואף איש לא נראה, תפס אלי כבשה. ואז הופיע נער כבן 15 ובידו אבנים, בהן הוא איים אליו שיעזוב את הכבשה. מאי שם הופיעו עוד שני רועים בוגרים והשפיעו על הנער שישליך מידו את האבנים – אז הוחזרה לו הכבשה.
על המקרה הזה רצוי היה לא לעבור בשתיקה למרות שהוא פעוט, ואחרי שנודע למי שייך העדר בקרנו אצלו והבאנו את השתוממותנו על התחלת יחסים כגון אלה. סגנון של הרמת אבנים על איש בוגר, והוסבר לו שהיו הרבה אנשים ויכלו בנקל להעניש את החצוף אבל לא רצינו בפתיחת יחסים כזו. תשובתו היתה שהדבר לא יישנה.

זמנים חולפים!

ובימים ההם טרם ידענו את הגבעה. על בהונות רגלינו התקרבנו אל גדרות התיל של הפרדס ובחרדה רבה הסתכלנו אל בתי הקמפ הלבנים שממול ואל התל הרחוק והמוזר. קטנה היתה אז הפלוגה וחיינו בה – שקטים ושלווים.
קרני השמש החודרות מבעד לחלונות היו מעירות אותנו משינה עמוקה וערבה. אתה מושיט את ידך אל ספל הקפה החם והמתוק המהביל על הכסא הקטן שליד מיטתך. “הלעבוד היום?” – חושב הנך בלבך בקומך – “או לא”. וברגע זה עולה בזיכרונך בור לא גדול בו נתקלת אמש בעוברך לי שער הפרדס. אתה מזדרז – לובש בגדי עבודה, מזמין עוד כמה חברים, שזה מקרוב קמו, וכולם יחד, בשירה ובזמרה, עם טוריות על השכם יוצאים אל מקום העבודה.
לא קלה היא העבודה בחפירה, אך הודות לשיחה הערה, לסיפורים ולבדיחות המסופרות כאן, אינך מרגיש בשטף הזמן החולף. רק הבחורה העובדת במטבח, הבאה מדי פעם ומביאה בכד מי לימון, לבן או חלב, שזה עתה הוצא מהמקרר – מזכירה לך כי אמנם מתקרבות שעות הצהריים.
את ארוחת הערב היינו פותחים בשירה. לשמע הצלילים הראשונים היו מתקבצים כל החברים. מסובים ליד השולחן הערוך, עם קומקום התה הגדול באמצעיתו, היינו מבלים את שעות הערב היפות. הנה חבר מקריא קטע מצחיק שזה עתה קרא. שני מדקלם שיר שחובר זה לא כבר ובו בזמן יוצרת אחת הבחורות אימפרוביזציה מתאימה של ריקוד מודרני. כעבור שעה קלה היו מתפזרים החברים בקבוצות קטנות אל בין עצי הפרדס המלבלבים, אל בריכת המים או אל הסוכה שעל בית הבאר… רק מעטים מבינינו, העייפים מיום עבודה קשה, היו ממהרים לשכב. קול נחרתם היא ממלא את האולם הגדול…

מגורים ראשונים

החברים הראשונים שהתיישבו במה שהיום קיבוץ חצור גרו באוהלים, אך במהרה התחילו לבנות צריפים שבוודאי העניקו קצת יותר תחושה של בית … אם כי שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים היום.

בשנים הראשונות אפשר היה לראות מהמחצבה מבחר סוגי הדיור: אוהלים, סוכות קש, צריפונים, צריף, וסוכה “על קביים”. במרכז הצילום – המקלחת וערימות בלוקים תוצרת בית.

בית האריזה – כאן השתכנה הפלוגה הראשונה.

הצריפים באו בצורות ובגדלים שונים. היו צריפים שנבנו בקיבוץ, וגם כאלה שהובאו אל הקיבוץ: 

ובאופן די צפוי, הצריפים פינו את מקומם לשיכוני הוותיקים הראשונים. אלה בוודאי נחשבו די מרווחים, אבל עם הזמן גם הם היו זקוקים לשיפוצים.


יוסקה רמות בשיקון ותיקים. הצילום מ-1952.

היום עדיין אפשר למצוא מספר צריפים בקיבוץ, אם כי הם אינם משמשים למגורים. שניים נמצאים דרומית לרמפה של חדר האוכל, למשל.

אבל מבצע חיסול הצריפים בחצור התחיל באוקטובר 1972. המבצע הזה כלל גם חיסול הצריפים השוודים. בחצור המונח “צריף שוודי” התייחס לצריף של שתי יחידות מגורים ששירותים משותפים הפריד ביניהם. לא לגמרי ברור אם כך היה גם בקיבוצים אחרים.

נדמה שהצילום היחיד בחצור של צריף שוודי (או לפחות מה שמכונה בחצור צריף שוודי) הוא מ-1957 עם לאה ו-מולי ורדי עם הבנים.

 

 

 

איפה כל העצים?

גם מי שמכיר את ההיסטוריה של חצור די נפעם כאשר הוא מביט על הקיבוץ היום. דשאים, עצים רבים, גינות מטופחות – קשה להאמין שרק לפני כ-75 שנה המצב היה אחר לגמרי.

המחצבה.

מיישרים את השטח לקראת בנייה.

הביכורים הראשונים

חג הביכורים נחגג בחצור לראשונה בשנת 1947. כשבעה חודשים אחרי העלייה על הקרקע לקראת סוכות 1946. המחצבה היתה המקום ההגיוני לריקוד שעם השנה הפך למסורת.

מכאן מתחיל חצור

התאריך המדוייק הוא 4.10.1946 (א’ בסוכות).

31 חברים (26 בחורים + 5 בחורות) עזבו את בית האריזה(ע”ע) שהיה ביתם במשך כמה חודשים, עלו על הגבעה והקימו את האהלים הראשונים (‘תקעו יתד’ בשפת המקום). בזאת באו לקיצן 10 שנות התארגנות ונדודים של קיבוץ ג’.
4.10.1946 הוא על כן התאריך של הנחת אבן הפינה, ו-‘יום ההולדת’ של קיבוץ חצור. (א’ בסוכות תש”ו) המעבר מבית האריזה אל הגבעה קשור גם לסיפור הבא:
יעקב נחתומי (אבא של נעמי שקד, תמר ברנר ודודי נחתומי) יזם פגישה עם גולדה מאיר שהיתה אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בפגישה, במשרדה של גולדה בת”א, הסביר יעקב שהחברים נמצאים כבר זמן רב בבית האריזה ומחכים לאישור המוסדות לעלות לגבעה אלא ש’ההגנה’ מסרבת לתת אישור כי זמן קצר לפני כן האצ”ל פגע בכמה מטוסים בריטים בבסיס הקרוב ויש חשש שהבריטים יפעלו בכח נגד נסיון התיישבות ממש מעליהם. גולדה חשבה רגע, הישירה מבט ליעקב ואמרה לו כך: “יונגרמן, נעמד די פעקלך און גייט ארוף” (“בחור צעיר, קחו את החבילות ועלו”).
והשאר הסטוריה…

 

 

 

על השם “חצור”

מקום ההתיישבות של קיבוצנו, (קבוץ ארצי ישראלי ג’) נקרא בפי הערבים “אום אל בניה” ושם התל – “תל-א-ריח” (גבעת הרוחות). בהתחלה קראו לנקודה (למקום) “יסור” – על שם הכפר הערבי השכן, עד שיוחלט על שם קבוע. היו כל מיני הצעות לשם קבוע כגון: בניה, יסעור, אך השם שהתקבל על ידי רוב החברים היה “חצור”. שם זה הוצע על ידי החבר בני רוזנברג ומותו הטרגי (נרצח בידי ערבים בכניסה לתל-אביב) בוודאי השפיע על הרצון להשתמש בשם זה כשם הקבע של הישוב.
ההצעה נבעה מ:

          1. הדמיון לשם הכפר השכן “יסור”.
          2. הופעת השם “חצור” בספרו של החכם היווני אבסטביוס במאה ה- 4 לספירה.
          3. הזכרת עיר פלשתית בשם זה בסביבה זו בכמה מקומות במקרא.

ועדת השמות של הקק”ל והועדה הממשלתית (אחרי קום המדינה) התנגדה בתוקף לשם זה בטענה שחצור ההיסטורית הידועה, היא בגליל. לכן דרשה שהקבוץ ייקרא “ברקאי” על שם יישוב יהודי מתקופת הבית השני שהיה בסביבה זו  דרישה זו אמנם התקבלה על ידי הקיבוץ אך באותו הזמן  התחיל את דרכו (במושב כרכור) קיבוץ צעיר של השומר הצעיר ושמו כבר “ברקאי”. קיבוץ זה התנגד בכל תוקף לוויתור על שמו וקיבוץ ג’ (שלנו) חזר לתבוע לעצמו את השם חצור.
ההתכתבויות והדיונים בעניין זה ארכו למעלה משנתיים ובינתיים השם “חצור” התאזרח בפועל בדואר בשימוש יומיומי ומוסדות ממלכתיים שונים.
בלית ברירה קיבלה ועדת השמות את העובדה הנ”ל, אך בכדי למנוע בלבול, דרשה שיתווסף לשם “חצור” מילה נוספת. וזאת כדי להבדיל בין קיבוץ חצור והעיירה חצור שהתחילה לקום אז.

הוצעו הרבה תוספות ולבסוף התקבלה ההצעה לקרוא ליישוב “חצור-אשדוד”

בסוכות נערך הטקס – ציון המעבר מהפרדס להתיישבות על הגבעה. אבל עוד לפני-כן היתה נוכחות של הקיבוץ בגבעה.

עוד לפני הימים הראשונים

לחצור – המקום, לא רק הקיבוץ – כמו לכל מקום, יש היסטוריה. וההיסטוריה הזאת לא מתחילה עם העליה לתל הרוחות. חיו אנשים כאן עוד לפנינו.

הבית הערבי

היו כמה בתים ערביים בשטח עליו הוקם הקיבוץ אך מה שזכה לשם ‘הבית הערבי’ היה מבנה מגורים בן שתי קומות שעמד כ 120 מטר ממערב לשכונת הכרם. לידו היה מבנה, בן קומה אחת, עם גג רעפים אדום.

בקומת הקרקע של הבית הערבי הייתה באר שילדי הקיבוץ הראשונים היו זורקים לתוכה אבנים ומחשבים את עמקה לפי הזמן שלקח לאבן להגיע לתחתית.

אחד ממבחני האומץ היה לעלות דרך המדרגות השבורות אל הקומה השנייה.

המבנה הנוסף היה, כנראה, מחסן ומבנה לצאן או בקר שמאוחר יותר שימש את ענף הבננות כמחסן לאשכולות הבננות שנקטפו ולפני העמסתם על המשאית שהובילה אותם לשוק.

הבית הערבי חוסל ב 1967 (באותה שנה חוסלו הרבה בתים ערבים….). שברי הבטון שלו, שכונו ע”י הדורות הבאים “האבנים הגדולות בשדה”, נמצאים עדיין באותו המקום, מערבית לשכונת הכרם.

סביב ‘הבית הערבי’ נרקמו הרבה סיפורים ואגדות החל משדים ורוחות השוכנים בו ועד לסיפורים רומנטיים שהתחרשו בין כתליו. הילדים האמינו לכולם, המבוגרים רק לרומנטיקה…

היו עוד ‘בתים ערבים’ בשטח הקיבוץ: ‘הבריכה הוורודה’, ‘בית הזונות’ (שהפך לחדר המוזיקה של המוסד,  ע”ע, והיום האטליה של זאב), והבאר עם עץ התות הלבן, אבל ‘הבית הערבי’ היה רק אחד.

לשמור על נקיון הגוף

בנייתו של קיבוץ דורשת מאמץ פיזי רב. במהלך יום עבודה מפרך מתלכלכים, ולכן יש, כמובן, צורך במקלחת. בשנים הראשונות של הקיבוץ נבנתה מקלחת ציבורית.

עד לתוך שנות ה-80, כאשר שלחברים הוותיקים, וגם למשפחות הצעירות, היו דירות עם מקלחות, חיילים וצעירים אחרי צבא (וגם המתנדבים)עוד הלכו מחדריהם למקלחת ציבורית, שבאותה תקופה עברה ליד הקיטור מאזור המחצבה.

css.php