כי ההיסטוריה עוד בועטת
הרוב המכריע של הקונים בכל-בו חצור הם חברי ותושבי הקיבוץ. סביר להניח שעבורם שקיות ניילון (שלמרבה השמחה עם השנים נעשו מתאימות למחזור) לא פעלו כאמצעי שיווק. הרי עם או בלי פרסום על השקית יחזרו לכל-בו כדי לערוך א הקניות לבית.
לעומת זאת, הרבה מהקונים בחצור לטף באו מחוץ לקיבוץ (וגם היו מכירות מחוץ לקיבוץ) ולכן זהות ,המוצר ומקום הייצור, היתה חשובה כדי לקדם את המכירות.
ככל שההיצע הלך וגדל המחסן, ובהמשך הכל-בו (שלפעמים מכונה המרכולית) גם גדל והשתכלל. הוא גם נדד – מליד האסם (היום הביסטרוק) ועד למקומו הנוכחי ליד הקומונה.
בשנת 2017 הוא עבר מתיחת פנים משמעותית – וגם זה לפתיחה חגיגית.
איתמר כהן גוזר את הסרט של הכל-בו בפתיחה החגיגית … כאשר המדפים עדיין ריקים.
וכאשר המדפים מלאים, באמת הכל נמצא בו.
העולם שלנו היום הוא עולם של שפע. אין גבול לסוגי משחת השיניים שביניהם אפשר לבחור. שמפו? מדפים שלמים גודשים את החנויות. אבל לא תמיד היה כך. בשנותיו הראשונות, וממש עד לשנות ה-70, אפשר להגיד שקיבוץ היה חברה של מחסור. משחת שיניים היתה … אבל רק סוג אחד.
מוניה רוזנברג מאחורי הדלפק של ההספקה הקטנה.
עד לתוך שנות ה-70 ואפילו ה-80 חלק גדול מהאספקה הקטנה היתה דרך אזמנה.
מולי ורדי מקבל הזמנה.
מרסל ברין מטפלת בהזמנה של משה ארנן.
עם השנים, כמובן, המבחר במצרכים נעשה גדול יותר. בקיר אפשר לראות מספר סוגי סיגריות, ובמדפים מוצרי קוסמטיקה מגוונים.
סלביה קדם “מוכרת” ליפה סימון.
סימן ברור לשינוי שהתרחש בצרכנות בקיבוץ אפשר למצוא בעגלות שהיום עומדות לשימוש החברים. אם בעבר הלא כל כך רחוק סל יחסית קטן הספיק לקניות היו החברים משתמשים בעגלות קנייה … ומצליחים למלא אותן מכל טוב.
אורית ליפסון ואברהם ינובסקי בעת ספירת מלאי.
