בפה אחד!

בעצם, מעטים הנושאים שעליהם שיחת קיבוץ מחליטה בפה אחד. יש מגוון דעות, וגם מגוון אינטרסים, בקיבוץ. כמו-כן, היום יחסית מעטים מגיעים לשיחה וההתנהלות היום-יומית שלנו נקבעת על ידי ההנהלה וההצבעה החשאית.

אבל היו ימים (או ליתר דיו, מוצאי שבת) שבהם רוב גדול של החברים היו מגיעים לחדר האוכל, ואחרי-כן למועדון, לדון, להתווכח, ולבסוף להכריע על סוגיות – גדולות כקטנות – ששייכות לחיי הקיבוץ, ואפילו חיי הפרט.

המקלחת הציבורית

במקלחת הציבורית התקלחו החברים והחברות שנים לא מעטות עד שכל הדירות בקיבוץ היו עם שירותים ומקלחת.

המקלחת הוקמה ב-1947 ועמדה מערבית לאולם ספורט היום. (“במחצבה” בשפת המקום).
זה היה מבנה פח גדול שבפנים חולק לשני מקלחות: חברים וחברות. בכל מקלחת היתה שורת טושים ומולים, לאורך היקור, ספסלי עץ עליהם הניח החבר את השקית עם הבגדים הנקיים. מתחת לספסלים, על הרצפה היו מונחים הכפכפים המיתולוגיים: מלבן עץ בגודל כף רגל בעובי של כ-3 ס”מ עם רצועת גומי בקצה שאליה היו מכניסים את האצבעות.
למרות אי הנוחות שבהם (בלשון המעטה) הם היו פריט מאד פופולארי וקריאות בנוסח “יש כפכפים פנויים?” היו עניין שבשיגרה בזמן שהתקלחו.
קירות המקלחת היו עשויים מפח גלי שעם הזמן נוצרו בו חורי הצצה לשמחת ילדי הקיבוץ (כפי הנראה כתוצאה מפגיעת רסיסי הפגזים שירו המצרים).
בשנים ההן, שהשוויון המוחלט בין גברים ונשים היה ערך עליון, המקלחת הציבורית היה המקום היחידי בקיבוץ בו היתה הפרדה יזומה בין נשים וגברים (“חברות וחברים” בשפת המקום).

החברה שבונה את עצמה

היו ימים שבהם חשבו שקיבוץ יכול להיות תזמורת “שמנצחת על עצמה”. כאשר הקיבוץ גדל נעשה ברור שיש צורך מוסדות ש-“מנהלים” את הענפים ומסדירים את חיינו. ומתוך כל אלה ה-“מוסד” הראשי היה שיחת הקיבוץ שהחליט על עניינים קטנים כגדולים.

במוצאי שבת חברים רבים נהגו להכנס לחדר האוכל (ובהמשך במועדון) שם דנו, וגם הצביעו, על היבטים רבים של חיינו.

שיחת הקיבוץ היתה סימן ברור לתרבות הקיבוצית הקולקטיבית/שיתופית. הרי חברי הקיבוץ התכנסו יחדיו כדי להחליט על אורחות חייהם. אבל היו סימנים נוספים – שגם הם נראו בחדר האוכל. ברבים מערבי השבת של שנות ה-60 וה-70 החברים לא רק עלו לחדר האוכל על מנת לאכול את סעודת השבת, אלא גם להשתתף בקבלת שבת שבה “פרשת השבוע” סקרה על הנעשה בשבוע החולף ויצרה תחושה של שותפות גורם.

המבוא מתוך חוברת “שבת שלום” עם “פרשות השבוע של כל שבוע שערך לובקה סטרנין – 1960.

לשמור על נקיון הגוף

בנייתו של קיבוץ דורשת מאמץ פיזי רב. במהלך יום עבודה מפרך מתלכלכים, ולכן יש, כמובן, צורך במקלחת. בשנים הראשונות של הקיבוץ נבנתה מקלחת ציבורית.

עד לתוך שנות ה-80, כאשר שלחברים הוותיקים, וגם למשפחות הצעירות, היו דירות עם מקלחות, חיילים וצעירים אחרי צבא (וגם המתנדבים)עוד הלכו מחדריהם למקלחת ציבורית, שבאותה תקופה עברה ליד הקיטור מאזור המחצבה.

css.php