כי ההיסטוריה עוד בועטת
חדר האוכל של הקיבוץ לא רק סיפק ארוחות שלוש פעמים ביום לחברים ולתושבים. הוא גם היה מקום מפגש (גם כאשר כבר אין צורך למלא שולחנות). ובנוסף, הוא היה אחד הערוצים המרכזיים של העברת מידע לחברים. לוח המודעות היה מלא במידע חשוב, ותאי הדואר שבכניסה המערבית לחדר האוכל היו מתמלאים עם מכתבים מבחוץ ועם ידיעות פנימיות לחברים.
רבות מהמודעות של העבר משכו את העין בצבעוניותן. הן הזמינו עיון ממושך במה שהופיע בלוח. היום מודעות עדיין נתלות בלוח, אבל נדמה שלעתים קרובות יותר הוא כמעט ריק.
חדר האוכל ה-“חדש” של קיבוץ חצור נפתח ב-1956. הפתיחה היתה, ללא ספק, אירוע מרגש. אבל חדר האוכל היה לרוב לחברים בלבד.
צילום מ-1956 – ילדי קבוצת שחף – מימין, מיכל רון, מיה כ”ץ, שמעון כהן, ו-רונית קויפמן – צועדים אל חדר האוכל.
רק בסוף 1971, כאשר ילדי קבוצת “שקד” היו בכיתה ו’ הוחלט שהילדים האלה יוכלו לאכול את ארוחת הערב עם ההוריהם בחדר האוכל.
אם השנים הכללים נעשו הרבה יותר גמישים. בשנות ה-80 וה-90, למשל, כאשר בית הספר של ילדי כיתות היסוד עוד היה בתוך הקיבוץ, ילדי הכיתות התחילו לאכול ארוחות צהריים בחדר האוכל.
ילדי קבוצת רעים אוכלים ארוחת צהריים בתוך חדר האוכל.
אבל מה שפעם היה חריג הפך לשגרה. היום ילדים לא רק נכנסים לחדר האוכל ואוכלים שם. ב-2022 נפתחה פינה מיוחדת בחדר האוכל – פינה שבה הם יכולים לשחק (או לקרוא ספר, או לשמוע סיפור) בזמן שהוריהם אוכלים.
כולנו אוכלים, ולכן כולנו זקוקים למקום שבו אפשר לאכול. כך גם בקיבוץ. אבל במהלך שנים ארוכות כולם אכלו בחדר האוכל … גם כאשר הוא היה ממש קטן.
חדר האוכל על הגבעה – לפני בניית חדר האוכל הנוכחי
חדר האוכל והמטבח אינם יכולים לקפוא על שמריהם. הקיבוץ גדל ומשתנה ומה שפעם הספיק לאוכלוסיית המקורית כבר איננו מתאים. זה נכון לגבי ציוד המטבח וגם לגבי חדר האוכל. ב-1956 נחנך חדר האוכל של היום, אם כי כאשר הוא נפתח היה בו רק אגף אחד – המערבי של היום.
אריה גילת גוזר את הסרט לפתיחת חדר האוכל – אוגוסט, 1956 – כאשר ילדי חצור (שדווקא לא הרבו להכנס לחדר האוכל) מתרגשים מהאירוע.
סביר להניח שעבור חברי הקיבוץ ב-1956 חדר האוכל שנפתח, עם האגף המערבי בלבד, היה שיא הפאר, והחברים שבאו לאכול פגשו שולחנות ערוכים. כיאה למרכז תרבותי בקיבוץ, הקירות גם הציגו אמנות. במקרה של הצילום הזה, תערוכה של עבודות של יהודית אורן.
על אף העובדה שחדר האוכל הנוכחי נמצא איתנו כבר מעל 60 שנה, הוא נראה שונים מאד היום מאשר בזמן שנבנה. לפני בניית העזרה (האגף האמצעי) היו חלונות רבים:
ולהבדיל מהיום שיש שביל מדרום-מערב שעולה לחדר האוכל, בשנים הראשונות לא היה בכלל שביל מהכיוון הזה.
כזכור, עם השנים חדר האוכל והמטבח עבור שיפוצים רבים … עד ימינו:
איציק אוחיון בוחן את השיפוצים במטבח.
בזמן השיפוץ כלי המטבח הועברו לחדר האוכל שבאותו הזמן היה סגור.
בתקופת הקורונה הרבינו להשאר בבית, או לפחות להמנע מהתקהלויות. בין היתר זה אמר שרוב התקופה הזאת חדר האוכל היה סגור. לא כל המשפחות מורגלות להכנת אוכל בתוך הבית, ולכן גם כאשר חדר האוכל היה סגור המטבח בכל זאת הגיש אוכל.
ובכל זאת שאפנו לפתוח את חדר האוכל – במיוחד בערב שבת (וזה על אף העובדה שקשה היה למצוא עובדים).
בתקופה שבה ילדים לא יכלו לקבל את החיסון האכילה בחדר האוכל היתה בכל זאת אפשרית, ולכן משפחות עם ילדים איכלסו את האגף המערבי של חדר האוכל.
וכאילו לסבך את הדברים עוד יותר, התקופה הזאת דווקא היתה זמן מתאים לשיפוץ המטבח וחדר האוכל.
עם השנים הצורך במכוניות של הקיבוץ הלך והתמעט. נכון לתחילת 2021 הקיבוץ מחזיק רק שני כלי רכב “ציבוריים” והשיטה הנהוגה של הזמנה דרך אתר האינטרנט של הקיבוץ נעשית מיותרת, והמחשב שהוצב ליד הטלפון כבר הוצא ממקומו.
בחודש מאי של 2021 אפילו התזכורת הזעירה הזאת של הזמנת רכב נעלמה, כאשר הארון של אחסן את המחשב, וגם הקופסה שהחזיקה את המפתחות למכוניות, פורקו. מי שעובר היום בכניסה המערבית לחדר האוכל כבר לא יכול לדעת על דרך הזמנת הרכב שפעם אפיין קיבוץ שבו כמעט לא היו כלי רכב פרטיים.
מעכשיו מי שמבקש להזמין רכב מתקשר לאחראי הרכב ומקווה שאחת משתי המכוניות פנוי.
היום כמעט לכל משפחה בחצור יש לפחות מכונית אחת, ולכל אורך הכבישים יש מקומות חנייה. אבל עוד בשנות ה-90 רק למעט משפחות היו מכוניות פרטיות, ומי שביקש לנסוע מחוץ לקיבוץ היה צריך להזמין את אחד מהמכוניות של הקיבוץ.
היתה טקסיות לתהליך. מספר פעמים בשבוע שלמה כהן היה מגיע לחדר האוכל בערב (הרי עדיין היו ארוחות ערב שם) עם פנקס, והחברים שרצו להזמין רכב היו מתקהלים סביבו. החבר נקב בתאריך ושלמה היה בודק אם יש מכונית פנוי כדי לוודא שההזמנה תצא לפועל.
אין לנו צילום של שלמה בזמן הזמנת רכב. אם למישהו יש, הארכיון ישמח לקבל.
כל ערב שלמה היה תולה רשימה של הנסיעות של היום למחרת. גם פעילים בעלי רכב היו נרשמים ואפשר היה להזמין מקום בנסיעה שלהם.
ארנון בן-בשט בודק את רשימת נסיעות רכבי הקיבוץ – בתקופה שלפני שהזמנת רכב נעשה ממוחשב.
עם השנים הזמנת הרכב עברה לאתר אינטרנט, ומספר המכוניות של הקיבוץ הלך והתמעט. בכל זאת, עדיין אפשר להזמין רכב (מהבית או מהמחשב בחדר האוכל) וכספת ובה המפתחות נמצאת ליד המחשב.
אבל גם הסידור הזה מפנה את מקומו לסידור חדש.
חג הפסח 1972 בחצור לא ציין רק את יציאת מצרים. היתה גם חגיגה לציון 35 שנים לגרעין המייסד הארץ-ישראלי של קיבוץ ג’.
כרגיל, היתה הצפיפות האופיינית לסדר פסח בחדר האוכל:
וילדי קבוצת שקד הופיעו בריקוד החד גדיא המסורתי:
ואחרי ששולחנות הסדר פונו היתה גם ההורה המסורתית (שהיה יותר דומה לרונדו):
אבל בהמשך אותו חג היה ערב מיוחד לציין 35 שנים לגיבוש הגרעין המייסד:
והאירוע המיוחד הזה צויין במגוון דרכים:
פאני סער, שהיתה יעודה בעוגות שלה, הכינה עוגה מיוחדת.
חדר האוכל נבנה ב-1956. עוד לפני חדר האוכל הנוכחי (שהורחב פעמיים מאז) השיטה היתה “למלא שולחנות”. הסועדים לא בחרו היכן לשבת, אלא התיישבו לפי המקום הפנוי הבא. היה אפילו קורה שאנשים שנכנסו יחד מצאו את עצמם בשולחנות שונים.
כל זה השתנה כאשר בסוף 1971 הונהג הגשה עצמית בארוחות בוקר. עכשיו אפשר היה למלא את המגש ולבחור לאן להתיישב ולאכול.
בצילום: ירדנה בר-אמוץ וטובה נחתומי מכינות את ארוחת הבוקר בהגשה העצמית
היום נראה לנו הגיוני ביותר שכל אחד יכול לשבת היכן שרוצה. עם זאת, באמצעות “מילוי שולחנות” חברי הקיבוץ נמצאו בקשר עם חברים שמעבר לחוג הקטן של חבריהם. עם כל אי-הנוחות אשר בדבר, היה בזה גם משהו חיובי.
הכנת חדר האוכל לפני ההגשה העצמית דרשה עבודה רבה – השולחנות היו ערוכים לארוחה עם צלחת וכוס לכל סועד, וכל הכלים הדרושים לאותה ארוחה.
הצילום מהתקופה של המעבר להגשה עצמית. השולחנות ערוכים לארוחת צהריים, אבל כבל החשמל התלוי שנראה באמצע הצילום מעיד שבארוחות האחרות החברים לקחו אוכל בעצמם מעגלות שמוקמו בחדר האוכל.
אמנם במהלך כל השנים האוכל לא היה “חינם”, אבל החבר הפרטי לא הרגיש ישירות את עלותו. ואז, באמצע שנות ה-90 נערך שינוי מהותי נוסף – התחלנו לשלם ישירות על הארוחות, והחישוב היה לפי מספר המנות שלקחנו. עם השינוי צוות הוודיאו ראיינה את המחסנאים ואת הסועדים על מנת ללמוד על התגובות לשינוי המשמעותי הזה.
בקיבוץ של היום, כמו ברוב המקומות שאנחנו מכירים, בית המשפחה נמצא במרכז. ממנו אנחנו יוצאים בבוקר ואליו אנחנו חוזרים בערב. כך עשינו גם לפני דור, אבל סביר להניח שרוב החברים לא ראו בדירה (ב-“חדר”) את המרכז. לכותר הזה זכה, בוודאי, חדר האוכל. שם אכלו את כל הארוחות, ושם נפגשים עם חברי הקיבוץ שהיו, במידה רבה, המשפחה שלנו.
בבוקר, ביציאה לעבודה, עברו קודם דרך חדר האוכל לשתות כוס תה ולאכול פת לחם עם ריבה, ולשוחח עם החברים – כל אחד למקום העבודה שלו.
בתמונה: ז’קו ירון ו-צבי מרקמן משוחחים מעל כוס תה בבוקר לפני היציאה לעבודה.
היו ימים שבהם חשבו שקיבוץ יכול להיות תזמורת “שמנצחת על עצמה”. כאשר הקיבוץ גדל נעשה ברור שיש צורך מוסדות ש-“מנהלים” את הענפים ומסדירים את חיינו. ומתוך כל אלה ה-“מוסד” הראשי היה שיחת הקיבוץ שהחליט על עניינים קטנים כגדולים.
במוצאי שבת חברים רבים נהגו להכנס לחדר האוכל (ובהמשך במועדון) שם דנו, וגם הצביעו, על היבטים רבים של חיינו.
שיחת הקיבוץ היתה סימן ברור לתרבות הקיבוצית הקולקטיבית/שיתופית. הרי חברי הקיבוץ התכנסו יחדיו כדי להחליט על אורחות חייהם. אבל היו סימנים נוספים – שגם הם נראו בחדר האוכל. ברבים מערבי השבת של שנות ה-60 וה-70 החברים לא רק עלו לחדר האוכל על מנת לאכול את סעודת השבת, אלא גם להשתתף בקבלת שבת שבה “פרשת השבוע” סקרה על הנעשה בשבוע החולף ויצרה תחושה של שותפות גורם.
המבוא מתוך חוברת “שבת שלום” עם “פרשות השבוע של כל שבוע שערך לובקה סטרנין – 1960.
