כי ההיסטוריה עוד בועטת
על המשמר, העיתון של מפלגת מפ”ם, התפרסם בין השנים 1943 – 1995. עוד לתוך שנות ה-80 עותק עבור כל חבר הגיע כל בוקר לחדר האוכל, ואפשר (אולי צריך?) היה לקרוא בו בשעת הארוחה. העיתון ייצג, ואף עיצב, דעה פוליטית מגובשת שהיתה משותפת לרוב המכריע של אוכלוסיית הקיבוץ, וגם נתן בסיס לדיונים בשעת הארוחה.
עובדי פרדס צעירים – מאיר מאירי, אורי בן-בשט ואורי חייטי – קוראים בארוחת בוקר, לפני החזרה לעבודה, 1978.
פעם אחר פעם המאבק על חברה יותר צודקת ועל שלום עם שכנינו נתקל בקשיים. אנחנו עדיין רחוקים מהחברה שאנחנו מבקשים לבנות. אבל יש גם הישגים.
חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים בחודש מרץ 1979 היתה סיבה לחגיגה. והראייה לכך? הגשת יין בחדר האוכל באמצע השבוע היא מאד יוצאת דופן.
גיורא ברנזבורג, ישראל גורן ו-יעקב בן-בשט מרימים כוס לכבוד ההסכם.
הקיבוץ גם הפיק חולצת T לכבוד החתימה:
על מנת שאפשר היה לחגוג את השלום עם מצרים היה גם צורך לפעול למענו. ביקור סאדאת בנובמבר 1977 עורר תקווה גדולה, ודאגה גדולה פן נחמיץ את ההזדמנות לשלום. באותה תקופה קמה תנועת “שלום עכשיו” ורבים בחצור התגייסו כדי להפגין למען השלום.
עם השנים המעורבות הפוליטית של הקיבוץ כקהילה הצטמצמה. חברים כפרטים פעילים בתנועות מחאה למיניהן, אבל נדמה שהימים שבהם הקיבוץ כקיבוץ השתתף בפעילות פוליטית כבר מאחורינו.
אבל לא לגמרי. ב-2020, בתקופת מגפת הקורונה, קמה בארץ תנועה מבוזרת של יחידים וארגונים שמחאה על השחיתות השלטונית. חברי חצור יצאו, כיחידים, להפגנות בצמתים ובבית ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים … וגם בבית.
בשבת של סוכות, תשפ”א, כמו בצמתים ובישובים רבים במדינה, מאות מחברי ותושבי חצור יצאו לכביש הכניסה לקיבוץ ועמדו – עם מסכות ובמרחק הנדרש – כד למחות.
הפעילות הפוליטית של חצור באה לביטוי בדרכים שונות. במהלך השנים חברי חצור היו פעילים בסניפים של מפ”ם באיזור, והיו גם נציגים של התנועה הקיבוצית במוסדות המפלגה וגם במוסדות לאומים. והיתה, כמובן, גם השתתפות פעילה בארגונים חוץ-פרלמנטריים שביקשו להשפיע על האופי המדינה. היו חברים שבזמן הפעילות הפוליטית שלהם פגשו אנשים נבוכים שאמרו “אבל אין עכשיו בחירות!”.
אך אין זה אומר שכאשר נדרשו לכך החברים לא הלכו לקלפי והצביעו. בנוסף לכך שפחות או יותר כל אוכלוסיית הקיבוץ מצביעה, חברים רבים איישו ועדות הקלפי – בקיבוץ ובישובים אחרים.
בצילום: וידה אלמוג, ברמה חלמיש, לאה בן-יהודה
כקיבוץ של הקיבוץ הארצי, עוד מהימים הראשונים של הקיבוץ לחצור היתה הזדהות פועלית, הזדהות שבאה לביטוי, בין היתר, בהשתתפות בהפגנות של ה-1 במאי.
אין פרטים ספציפיים על הצילום הזה.
בשנות השבעים, אחרי ביקור סאדאת, כאשר היה חשש ששיחות השלום עם מצרים לא יצליחו קמה תנועת שלום עכשיו. קיבוץ חצור היה פעיל מאד בשלבים המוקדמים של התנועה והפעילות הזאת המשיכה שנים רבות. אוטובוסים מלאים בחברים וילדים יצאו מהקיבוץ להפגנות בתל אביב, וחברי קיבוץ גם השתתפו בהפגנות מעבר לקו הירוק.
בצילום: אלי נדיב, טובה נחתומי, ישראל אטקין, מוני ו-וידה אלמוג, בידג’ו זוהר
בסיום ההפגנה המכונה “הפגנת ה-400,000” אחרי הטבח בסברה ושתילה ב-1982 גדעון אייזן ניגן את “התקוה” על אקורדיון של הקיבוץ.
היום פחות או יותר הקשר היחיד שיש לישראלים עם האנשים שגרים בעזה הוא דרך כוונת הרובה. אבל לא לפני יותר מדי שנים היו ביניהם שהכרנו אישית. נכון, הקשר היה של עובד מול מעביד, אבל נפגשנו איתם יום-יום, דיברנו איתם. אפילו הכרנו את המשפחות שלהם ודאגנו להם בעתות מצוקה.
בין שנות ה-70 לשנות ה-90 היו פועלים שהגיעו אלינו ואף השתלבו בקיבוץ. הם למדו עברית (מעטים מאיתנו למדנו ערבית).
בכרז בנין, בשנות ה-90 איציק החליט “לצאת לנופש” עם ארבעה פועלים שהכרנו היטב: ריעד, נזאר, סמור ומג’די. הוא נסע איתם לים המלח – הפעם הראשונה שהם עברו מזרחה ממישור החוף, ובילה איתם בחוף הים עד אשר הצטרכו לחזור – איציק לקיבוץ, והם לעזה לפני החשכה.
