ממש מן העריסה

היום, כאשר ילדי הקיבוץ ישנים בבתי הוריהם, מוזר לחשוב שבימי הלינה המשותפת אמהות בקיבוץ “מסרו” את התינוקות שלהם לבית התינוקות בגיל שישה שבועות. היום התינוקות מגיעים לשם אחרי מספר חודשים, והם כמובן שם רק לשעות היום.

מטפלות התינוקות היו מקצועיות ביותר – הרי ההורים מסרו לידיהן היקר מכל.


יעל ארבל בבית התינוקות.

חיי גן

בתקופה של הלינה המשותפת (שנמשך עד 1991) הרוב המכריע של שעות היום של ילדי הקיבוץ היו בבתי הילדים. וכך היה גם עבור ילדי הגן. בגן (ובפעוטון) היתה פינת אוכל, פינות משחקים, חצר, מקלחת וחדרי שינה.

במשך שנים רבות גן ניצנים היה הגן ה-“ראשי” של הקיבוץ.

אבל עם ריבוי הילודה בקיבוץ היה צורך בגן נוסף. הוא נבנה באמצע שנות ה-70 – גן עפרים – שמלכתחילה תוכנן להיות מותאם ללינה המשותפת.

כמו בגן ניצנים, גם בעופרים היו אותן הפינות, אבל עיצוב הגן היה כך שמפינת המטבח שבה המטפלת (וכן, על פי רוב מדובר במטפלות ולא מטפלים) יכלה לראות את כל המתרחש בגן – באיזורי המשחק, וחדרי השינה לפניה, ובמקלחת מאחוריה.

תוכנית הבנייה של גן עפרים.

“שומר לילה, בוא לגן ניצנים”

בתקופת הלינה המשותפת ילדי הקיבוץ ישנו בבתי הילדים. כמובן שהיה צורך לשמור עליהם, ולדאוג שהם יוכלו לישון בבטחה. בנוסף לשומרים בשער הקיבוץ שמרו במהלך הלילה בבית התינוקות ושומר אחד סייר בין בתי הילדים. בבית התינוקות הותקן “שמרטף” שקלט רחשים מכל בתי הילדים. לרשות שומר בתי הילדים היה מכשיר קשר שבאמצעותו אפשר היה ליידע אותו מבית התינוקות שילד התעורר באחד מבתי הילדים, ואז הוא היה ניגש למקום כדי לעזור.

קשה להשאר ער לילה שלם, ובאמצע הלילה השומרים התכנסו בבית התינוקות לארוחת לילה. מוזר ככל שהדבר נראה לנו היום, על פי רוב הסידור הזה של לינה בבתי הילדים התקבל לרוב כמובן מאליו. ומוזר גם שאפשר היה לעשן בתוך בית התינוקות.

עוזי, מכשיר הקשר, ומעפרה בבית התינוקות.

במשך הלילה

בליל שבת התנדנדתי להנאתי ב”כסא הסבתא” בבית התינוקות. לילה שקט להפליא, לילה אחרון של שבוע שמירה בבתי הילדים
דעתי כדעת סוזי “הלילה זה נושא שיש לבחון אותו כל פעם מחדש מפני שיש שינויים גדולים”.
אין ספק שההורים רגועים, ביודעם שילדיהם ישנים בשקט ושיש טיפול מתאים בשעת הצורך. יודעים אנו את ההשפעה החיובית של שקט ההורים על שלוות ילדיהם.
הופתעתי שיחסית מעטים זוגות ההורים הרגילים לפקוד את פעוטיהם לבקור לילה לפני לכתם לישון. אפשר לחשוב זאת כסימן חיצוני לשלום ושקט.
השתפרו “אמצעי התקשורת”. חיובי מאד הנוהג ששומר הלילה עובר את כל קבוצות הילדים ומאחל “לילה טוב”.
השמרטף הוא מכשיר פלא, המאפשר להיות ליד ילד בוכה תוך רגע, אולם בוודאי אין להסתפק בהשגים.
הצעתי שכל מטפלת, בליל השמירה הראשון צריכה להתייצב בגמר ההשכבה ולמסור לשומר הלילה על הדברים “הקטנים” אליהם יש לשים לב, כגון שם הארנבת של יגאל הנופלת לו לפעמים בלילה, צבע הספל ממנו רגילה ענת לשתות, כיצד אוהב נח להתכסות, ועד, ועוד…

גיורא בן יהודה – על התל 13.2.1970

במהלך השנים השתפרו “אמצעי התקשורת” כדי לשמור על הילדים. באמצעות ה-“שמרטף” אפשר היה להיות ליד ילד בוכה תוך רגעים ספורים.
מכשיר המשרטף היה מוצב בבית התינוקות ועל ידי לחיצה על הכפתורים יכול היה הושמר לאתר מיד באיזה בית ילדים יש בכי, שיעול, או אי-שקט ומיד היה ניגש ומחפש את הילד שזקוק לעזרתו.

בכל בית ילדים היה תלוי על הקיר במרכז המסדרון רמקול שקלט כל רעש הכי קטן.

קשה להשאר ערים במהלך לילה שלם. נהוג היה שהשומרים (גם בשער וגם בבתי הילדים) היו מתכנסים לבית התינוקות לארוחה – ארוחה שלא פעם נקטעה כאשר ילד באחד מבתי הילדים קרא לעזרה.

וכמובן תפקיד מרכזי של השמירה היה פשוט לדאוג שהילדים יכולים לעבור את הלילה בבטחה.

רחל כהן מאכילה תינות במהלך הלילה (1979).

בכל בית ילדים היתה מחברת שבה השומר התבקש לדווח על האירועים שהתרחשו במהלך הלילה – מי התעורר, מי בכה, ועוד. לפעמים הדיווח היה ענייני בלבד:

ולפעמים המחברות העניקו לשומרים הזדמנות להרחיב עם הכתיבה היצירתית שלהם:

חוזרים לבית הילדים

במהלך רוב היום ילדי הקיבוץ נוכחו בבתי הילדים שלהם – אם בפעוטון, או בגן, או בכיתות. רק בשעות ה-“בילוי” הם הלכו לבתי ההורים. ומפני שכל הקיבוץ היה ה-“בית“, דירת ההורים היה ה-“חדר“. בסיום שעות הבילוי ההורים, ובמהלך השנים גם הסבים, ליוו את ילדיהם חזרה לבית הילדים לישון במיטתם. מצד אחד היה זה זמן שקט, כמעט אינטימי, אם כי מצד שני, גם כאשר קראו סיפור לפני השינה לא ברור כמה אינטימי זה יכול היה להיות עם כמה ילדים והורים בתוך אותו החדר.

היו אלה ימים של הלינה המשותפת שהיתה נהוגה בחצור עד למלחמת המפרץ כאשר האיומים של סאדאם חוסיין הביאו לסיומה המהיר והמוחלט.

בצילום: נירה נחתומי קוראת סיפור לנכד שלה לפני הכניסה למיטה.

css.php