תרבות ביתית – מכל הסוגים

כבר בשנת 1976 הקיבוץ החליט על רכישת טלוויזיות לחברים. החלוקה היתה לפי וותק, ובחלוקה הראשונה חולקו 35 טלוויזיות. אבל אין זה אומר שהיה הרבה שבו אפשר היה לצפות. הערוץ השני, שהרחיב את אפשרויות הצפייה, התחיל רק בשנת 1993. עם הרחבת ההיצע הטלוויזיונית, ומגוון הטעמים התרבותיים של הדורות השונים שאכלסו את הקיבוץ, הדרישה לפעילות משותפת בערבי שבת הצטמצמה.

עד לצמצום הזה היתה ציפייה לפעילות כמעט מידי כל ערב שבת. שנת 1992 היא דוגמה טובה לכך, ומובאים כאן מספר דוגמאות מהפעילות התרבותית הענפה של אותה שנה.

זה ראיון – ערב ראיונות פנימי

נעם אבני וגדעון אייזן משוחחים

גדעון מראיין את מרים בדרק ו-עטר נדיל.

ערב "אלגרו" פנימי – חידון מוסיקלי המבוסס על תוכנית טלוויזיה של אותם ימים.


השופטים: ישי קצירי, דני ברעם, יעל שפי, מיקי הלוי.


נירית הלוי וישי קצירי

התזמורת: ציפי פלט, גליליה דנקנר, ישי צור, עמנואל גורדון

ערב פטור ממילואים – למשתחררים מהמילואים ב-1992.


יונתן זרח (חותם), ניסים חן


עמוס פלך מברך את אורי אשל ו-ישי צור.

יפת טייבי והמשפחה

בגדי המלך החדשים – הפקה גדולה


הדס שלם


רותם פלג ורינת ארדי


שלמה ולדמן ואסא קציר

בהפקות גדולות לא רק המבוגרים הופיעו. הקיבוץ דאג לשלב נציגים מכל הדורות.

אנו כותבים ושרים

פסטיבל הזמר החצורי הוא מסורת. לא מסורת שנתי, אלא מסורת שחוזרת מידי פעם – לרוב כאשר מתארגן צוות שמוכן להרים את האירוע. חברי קיבוץ כותבים שירים (ולרוב גם מלחינים את המנגינות) וגם מבצעים את השירים בערב מרשים ומהנה.

המסורת של הפסטיבל החל בתקופה שבה "תרבות פנימית" או "תרבות עצמית" עדיין היתה מאפיין מרכזי בנוף הקיבוצי. ועם השנים, ככל שישראל כולה, והקיבוץ כחלק ממנה, התבססה יותר ויותר על הופעות מקצועיות היכולת להפיק משהו בכוחות עצמיים נעשית עוד יותר מרשימה.

מסורת שעדיף אם לא היה בה צורך

עם השנים יש דברים שהופכים למסורת. כמו-כן, אם השנים יש דברים שצריכים להפוך למסורת. יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, נרצח ב-1995. לקיבוץ היה ברור שמדובר באירוע שצריך לקבל ציון לא רק כלל ישראלי, אלא גם בתוך הקיבוץ. ואכן, נרקמה מסורת.

שולחן זכרון מוצב בחדר האוכל:

וילדי בר-המצווה של אותה שנה מארגנים ערב זכרון קצר במועדון.

וגם בימי קורונה, כאשר אין אפשרות להתכנס כדי לערוך טקס, וכאשר כמעט ולא נכנסים לחדר האוכל ולכן הצבת שולחן זכרון שם אינה הגיונית, עדיין זוכרים.

סיבה למסיבה

אירועים רבים חוגגים בקיבוץ. יש, כמובן, חגים, ויש גם פתיחות חגיגיות (הכל-בו החדש, למשל). יש אירועים שמציינים בחיק המשפחה, ואחרים שהקיבוץ כולו מוזמן אליו. באופן כללי אנחנו תמיד שמחים למצוא סיבה לחגוג. ואחת הסיבות הטובות היא קבלת משפחות חדשות לחברות בקיבוץ. לפעמים מציינים את זה במסגרת של חג סוכות, ולפעמים בערב ייחודי במועדון.

כך או כך, תמיד מדובר בשמחה גדולה.

לא על הלחם לבדו

בשנים הראשונות הדאגה המרכזית של הקיבוץ, ושל חברי הקיבוץ, היתה הפרנסה. קיבוץ איננו יכול להתקיים אם הוא איננו מצליח להתפרנס. אין זה אומר שלא דאגו לנפש. היתה ספרייה, והיתה מוסיקה, הוכנו הצגות. לרגע אלה לא נזנחו. ובכל זאת, קשה היה למצוא תקציבים לאמנות.

בינואר 1975 הוקמה ועדת אמנים שתפקידה היה לתמוך בצרכים בחברי הקיבוץ שעסקו באמנות ממגוון סוגים.

בצילום: יהודה אלעזר, דב אורנר, זאב קרישר (מהגב), קלאוס טוביאס משוחחים בעת תערוכה.

במכחול

היום, כאשר לרוב מאיתנו יש זמן פנוי, חברי קיבוץ רבים פונים לאמנויות ולמלאכות. לא מעטים מאלה מתגלים כמוכשרים מאד ואנחנו נהנים לראות את יצירותיהם בתערוכות בגלריה.

אבל היו, ויש, אמנים שגם "מוכרים" כאמנים – חברים אשר רשומים באגודות האמנים הישראליות.


לאה צימרמן


דב אורנר

הרבה לפני השנים הראשונות

על פי רוב ישוב חדש קם במקום שיכול לקיים חיים. וזה גם אומר שסביר להניח שבמקום שבו קיים ישוב היום היה גם ישוב בעבר. זה נכון לא רק לגבי כפרים ערביים שהיו באזור לפני שקם חצור, אלא גם רחוק יותר בהיסטוריה.

בשנת 1956, תוך כדי עבודות בנייה בקיבוץ, התגלה רצפת מוזאיקה של כניסיה ביזנטית מהמאה הרביעית לספריה – עדות לחיים בקרבת חצור בתקופה די עתיקה. על אף נסיונות להביא את הפסיפס לחצור, עד היום הוא נשמר במחסנים של משרד העתיקות.

מידע רב על הפסיפס נמצא בשני אלבומים באתר הפייסבוק של הארכיון:
חלק א' // חלק ב'.

(גם) על המשמר

בשנים הראשונות חיי קיבוץ דרשה מאמץ פיסי גדול. והיא לא מעט תפקידים נוספים – שמירה, למשל. אבל תוך כדי העבודה והשמירה היתה גם תמיד שאיפה לרוח.

יכול להיות שהקריאה בשעת השמירה מורידה מהערנות, אבל אי אפשר לא לרצות לקרוא כל הזמן!

בני
בני רוזנברג קורא ספר בשעת שמירה – בקיבוץ בראשון לציון

ברגליים …

עומדים על הרגליים בשעות העבודה. הולכים בהן כדי להגיע ממקום למקום. כאשר רוצים לנוח, מתיישבים, ונותנים גם לרגליים לנוח. אבל אפשר גם לרקוד. וכך כל הגילאים עושים בחצור.

ילדי קבוצת ערבה רוקדים ברחבת המועדון.

ותיקים קיבוץ – אריה וחוה רוזנברג, רחל בסן, יענקל'ה נחתומי – רוקדים בחדר האוכל

שבתאי ברין ושושנה אטקין מדגימים ריקוד אמריקאי

 

מוצאים זמן לכתוב

חצור התברך במספר סופרים (ולא רק כאלה שכותבים למגירה). נכון לימינו אף אחד מהספרים של סופרי חצור לא הפך לרב-מכר, אבל יש כבוד לא קטן בכך שחצור הוא ביתם של מי שמפרסם ספר. ומוצגים כאן רק חלק קטן מהתפוקה החצורית.

בצילום: ספר זכרונות של רחל מכבי, ספר לימוד של צבי אטקין, ספר שירים של אנדה הראל-דגן.