חוגגים בשיר ובפזמון

ב-1981, 35 שנים לעלייה לקרקע של קיבוץ חצור צוינו בדרך מיוחדת – ערב שירה של שירים ופזמונים שבמהלך השנים חוברו על ידי חברי הקיבוץ במהלך – “פזמונים לאורך הדרך”.

כיאה לחברה רב דורית, הפקת הערב כללה נציגים של כל שכבות הגיל – מהוותיקים, דרך שכבת הביניים, ועד למי שבאותה תקופה עוד נחשבו צעירים. 

מלוינה ירון, פרני ליבני, פנינה הלוי, סלביה קדם, ו-רוחמה קלברש שרות.

הגר אטלן, שלמה כהן, עמרי רבות, איה ארדי, אורית שדה, אסתר רמות ו-שמואל ארדי שרים.

אילה קצירי, מיה כהן, שולה בן-יהודה, אלי הררי, אפרת ליבני, נעמה הוכמן, רחל ארד שרות.

והיתה גם תזמורת (כמובן):

עמנואל גורדון, אבישי סטרנין, גליליה דנקנר, נבט בן-חיים, דון רובין, ישי צור מנגנים.

הוכנה הקלטה של הערב – ממש בתוך סטודיו:

אפרת ליבני, מיכל רון, מיה כ”ץ.

איציק אוחיון, אסא קצירי, צביקה ארד.

מאיר ברנזברג, מיכה הררי, יאיר הלוי.

וההקלטה הודפסה כתקליט:

ואפשר להאזין לכולו:

 

רֹנּוּ נָא זַמְּרוּ – בערב מיוחד

לקיבוץ חצור היה קשר מיוחד לסשה ארגוב, קשר שהתחיל כבר כאשר הקיבוץ ישב בראשון לציון.

ב-1984 נעם אבני הפיק בקיבוץ ערב מיוחד של שירי ארגוב – ערב של שירים וסיפורים בהשתתפות ארגוב וחברי קיבוץ.

נעם אבני וסשה ארגוב בערב

צביקה ארד שר עם סשה ארגוב בפסנתר

צילומים נוספים, על הקשר המיוחד של סשה ארגוב לחצור אפשר לראות באלבום פייסבוק בנושא.

ויש גם הקלטה של החלק הראשון של הערב:

האם כדאי לקרוא את הספר הזה?

קטלוג הספרייה של היום ממוחשב. אם רוצים לראות אם ספר מסויים נמצא בספרייה, או למצוא היכן במדפים הוא ממקום פנינו לקטלוג הכרטיסים. בדרך הזאת ידענו, די בקלות, להגיע לספר המבוקש:

אבל כיצד נדע אם אנחנו באמת רוצים לקרוא ספר מסויים? היתה, כמובן, המלצת הספרנים. אבל אפשר היה גם לקרוא מי כבר קרא את הספר, ואפילו לבדוק כמה זמן הוא היה אצל הקוראים הקודמים. שרוול קטן בתוך כל ספר הכיל את כרטיס ההשאלה – שם יכולנו לבדוק את המידע הזה. בעצם, היתה כאן “רשת חברתית” פעילה – הרבה לפני האינטרנט:

היום כל המידע על הימצאו של ספר, ומי קורא אותו, נמצא בקטלוג במחשב:

לא על הטלוויזיה לבדה

אומרים שספרים מתקשים להתחרות עם הקולנוע ועם הטלוויזיה. הצלילה לתוך עולם הדימויים של המילים יוצרות היא אמנם חוויה מיוחדת, אבל היא דורשת ריכוז שונה מזה של הצפייה שלעתים קרובות שטחי יותר.

ובכל זאת, אנחנו ממשיכים לקרוא – וגם לפנות לספרנים שאיכשהו יודעים מה להמליץ לנו.

בין הספרנים:


שושנה אור-נר – שתמיד היתה מוכנה למסור לנו מה כדאי לקרוא.

לובקה סטירנן ליד דלפק הספרייה.

קיבוץ הספר

אחד המבנים הראשונים שנבנו בקיבוץ חצור היה חדר הקריאה – סימן לחשיבות שחברי הקיבוץ ייחסו לספר. כמובן יש להוסיף שבאותה תקופה לא היתה טלוויזיה, ואפילו לא רדיו. הספר היה ה-“בידור” המרכזי. חדר הקריאה הוקם קרוב ולמקום הימצאה של בריכת השחייה היום.

חדר הקריאה, וקרוב אליו, מגדל המים.

הספרייה של היום ממוקם מתחת למועדון לחבר שנבנה ב-1975. לפני-כן הספרייה היתה על הגבעה מעל למועדון של היום. גם במעונו החדש השאלת הספרים בספרייה היוותה סוג של רשת חברתית – עוד לפני שהכרנו את המונח הזה באינטרנט. 

ואחרי שהתכולה שלה הועברה למיקומה החדש היא פורקה:

 

תרבות ביתית – מכל הסוגים

כבר בשנת 1976 הקיבוץ החליט על רכישת טלוויזיות לחברים. החלוקה היתה לפי וותק, ובחלוקה הראשונה חולקו 35 טלוויזיות. אבל אין זה אומר שהיה הרבה שבו אפשר היה לצפות. הערוץ השני, שהרחיב את אפשרויות הצפייה, התחיל רק בשנת 1993. עם הרחבת ההיצע הטלוויזיונית, ומגוון הטעמים התרבותיים של הדורות השונים שאכלסו את הקיבוץ, הדרישה לפעילות משותפת בערבי שבת הצטמצמה.

עד לצמצום הזה היתה ציפייה לפעילות כמעט מידי כל ערב שבת. שנת 1992 היא דוגמה טובה לכך, ומובאים כאן מספר דוגמאות מהפעילות התרבותית הענפה של אותה שנה.

זה ראיון – ערב ראיונות פנימי

נעם אבני וגדעון אייזן משוחחים

גדעון מראיין את מרים בדרק ו-עטר נדיל.

ערב “אלגרו” פנימי – חידון מוסיקלי המבוסס על תוכנית טלוויזיה של אותם ימים.


השופטים: ישי קצירי, דני ברעם, יעל שפי, מיקי הלוי.


נירית הלוי וישי קצירי

התזמורת: ציפי פלט, גליליה דנקנר, ישי צור, עמנואל גורדון

ערב פטור ממילואים – למשתחררים מהמילואים ב-1992.


יונתן זרח (חותם), ניסים חן


עמוס פלך מברך את אורי אשל ו-ישי צור.

יפת טייבי והמשפחה

בגדי המלך החדשים – הפקה גדולה


הדס שלם


רותם פלג ורינת ארדי


שלמה ולדמן ואסא קציר

בהפקות גדולות לא רק המבוגרים הופיעו. הקיבוץ דאג לשלב נציגים מכל הדורות.

אנו כותבים ושרים

פסטיבל הזמר החצורי הוא מסורת. לא מסורת שנתי, אלא מסורת שחוזרת מידי פעם – לרוב כאשר מתארגן צוות שמוכן להרים את האירוע. חברי קיבוץ כותבים שירים (ולרוב גם מלחינים את המנגינות) וגם מבצעים את השירים בערב מרשים ומהנה.

המסורת של הפסטיבל החל בתקופה שבה “תרבות פנימית” או “תרבות עצמית” עדיין היתה מאפיין מרכזי בנוף הקיבוצי. ועם השנים, ככל שישראל כולה, והקיבוץ כחלק ממנה, התבססה יותר ויותר על הופעות מקצועיות היכולת להפיק משהו בכוחות עצמיים נעשית עוד יותר מרשימה.

מסורת שעדיף אם לא היה בה צורך

עם השנים יש דברים שהופכים למסורת. כמו-כן, אם השנים יש דברים שצריכים להפוך למסורת. יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, נרצח ב-1995. לקיבוץ היה ברור שמדובר באירוע שצריך לקבל ציון לא רק כלל ישראלי, אלא גם בתוך הקיבוץ. ואכן, נרקמה מסורת.

שולחן זכרון מוצב בחדר האוכל:

וילדי בר-המצווה של אותה שנה מארגנים ערב זכרון קצר במועדון.

וגם בימי קורונה, כאשר אין אפשרות להתכנס כדי לערוך טקס, וכאשר כמעט ולא נכנסים לחדר האוכל ולכן הצבת שולחן זכרון שם אינה הגיונית, עדיין זוכרים.

סיבה למסיבה

אירועים רבים חוגגים בקיבוץ. יש, כמובן, חגים, ויש גם פתיחות חגיגיות (הכל-בו החדש, למשל). יש אירועים שמציינים בחיק המשפחה, ואחרים שהקיבוץ כולו מוזמן אליו. באופן כללי אנחנו תמיד שמחים למצוא סיבה לחגוג. ואחת הסיבות הטובות היא קבלת משפחות חדשות לחברות בקיבוץ. לפעמים מציינים את זה במסגרת של חג סוכות, ולפעמים בערב ייחודי במועדון.

כך או כך, תמיד מדובר בשמחה גדולה.

לא על הלחם לבדו

בשנים הראשונות הדאגה המרכזית של הקיבוץ, ושל חברי הקיבוץ, היתה הפרנסה. קיבוץ איננו יכול להתקיים אם הוא איננו מצליח להתפרנס. אין זה אומר שלא דאגו לנפש. היתה ספרייה, והיתה מוסיקה, הוכנו הצגות. לרגע אלה לא נזנחו. ובכל זאת, קשה היה למצוא תקציבים לאמנות.

בינואר 1975 הוקמה ועדת אמנים שתפקידה היה לתמוך בצרכים בחברי הקיבוץ שעסקו באמנות ממגוון סוגים.

בצילום: יהודה אלעזר, דב אורנר, זאב קרישר (מהגב), קלאוס טוביאס משוחחים בעת תערוכה.