בלי תכנון זה לא הולך

תוכנייות לתבניות הוכנו המשרד הטכני. מדובר בעבודה מדויקת ומקצועית שבלעדיה היציקות לא ייצאו באופן מוצלח.


מורצ'ו שוורץ, שבמשך שנים היה המהנדס הראשי של אמן.


תמר בר-אילן, שבנוסף להיותה משרטטת היתה אמנית מאד מוכשרת.

כבר מתחילת ההתיישבות בחצור

מפעל ליצור חלקי אלומיניום ופליז ביציקת לחץ.

ראשיתו של המפעל היא המסגריה, במחנה הקיבוץ ב'ראשון', שהיתה מעין בית מלאכה בו הרכיבו ברזי פליז כשאת גופי הברזים רכשו מקבלן (יוצק) בפרדס כץ.

בעקבות מלחמת השחרור, הפצצת הקיבוץ ע"י הטור המצרי שנעצר באיסדוד (היום אשדוד) ובשל סיבות נוספות , המסגריה פעלה בראשון עד ראשית 1949 ורק אז הועברה לחצור. אפילו מכונת היציקה הראשונה שנרכשה בארה"ב, ע"י יצחק קדם (בעלה של סילביה), ואדי כהן (אבא של יהודית), עבדה ב'ראשון' לפני שהועברה, עם שאר המכונות, לחצור.

השם אמן הוא ראשי תיבות של שלושה "מפעלונים" שפעלו אז: אלקטרוניקה, מסגריה, נגריה. מקובל לחשוב שאת השם הגה לראשונה יעקב אשל (אבא של אורי).

שמו של אמן נקשר בעבר עם יצור של אביזרי  אינסטלציה, השקייה ומחברים מהירים. היום אמן מיצר חלקים ורכיבים מאלומיניום לשוק הרכב.

ב70 שנות קיומו אמן הפך מבית מלאכה קטן לחברה בין לאומית גדולה עם 3 אתרי יצור: בישראל (חצור), פורטוגל ובארה"ב. אתר נוסף מתוכנן לקום ברוסיה.

מספר העובדים היום ב'אמן ישראל' 235 ובהם כ 20 חברי הקיבוץ.

ב 22 השנים האחרונות מנהלי אמן היו אנשים שאינם חברי הקיבוץ ורק השנה (2016), עם השינוי המבני והפיכת אמן לחברה בין-לאומית ('קבוצת אמן') חזר הניהול של המפעל בקיבוץ ('אמן יציקות') לידיים "חצוריות" (אנדי).

הודות ל 70 שנות קיומו ולקשרים עם מאות לקוחות במשך השנים אמן הוא המפעל\ענף המזוהה ביותר עם השם 'קיבוץ חצור'.

רחוק מהמרכז … אבל לא ממרכז התודעה

בשנות ה-20 של המאה ה-21 קיבוץ חצור מתפשט לכיוון מערב, ואילו אמן נמצא בצד המזרחי של הקיבוץ. פעם אפשר היה לטייל באופן חופשי בתוך המפעל, והיום צריכים אישור מיוחד כדי להכנס. במילים אחרות, אמן נעשה רחוק מהעין … אבל לא רחוק מהלב. חברים רבים כבר אינם עובדים ברצפת הייצור של המפעל, אבל יש עדיין חברים בתפקידים של הנהלה ומנהלה, וכל הקיבוץ תמיד מעוניין לדעת מה מצבו הכלכלי. אמן עדיין ממלא מקום מרכזי מאד בחיי חצור.

מפעל אמן – צילום משנות ה-70 – לפני מספר שיפוצים, ולפני שהיה מסביבו גדר.

כדי לצקת, צריכים תבנית

חדר הכלים, יחד עם המשרד הטכני, הם המרכיב המקצועי ביותר של המפעל. התכנון והבנייה של התבנית מבטיחה שחומר הגלם המותך שמוזרק לתוך התבנית שממוקמת בתוך מכונת היציקה ימלא את התבנית במלואה לפני שהוא מתחיל להתקרר.

מיכאל בדרק משפץ תבנית.

אילן בר-אילן מכין תבנית להרכבה במכונת יציקה.

עיבוד המוצרים לפני השיווק

גם אחרי יציקת המוצרים עוד נשארת עבודה. המוצרים שיוצאים ממכונת היציקה אינם גמורים. הם אינם מוכנים לשיווק. עליהם לעבור תהליך של ליטוש, והם כמובן גם זקוקים לאריזה אם המפעל ישלח אותם ללקוחות.

חיים ויינרט במכונה בחדר יצור.

יוסף נדיל אורז מוצר במחסן של אמן.

יציקה

אמן הוא מפעל ליציקת לחץ בפליז ואלומיניום. התהליך היציקה דורשת חומר גלם מותך שמוזרק, תחת לחץ, לתוך תבניות. בסיום תהליך היציקה המוצרים עדיין זקוקים לעיבוד, אבל אפשר להגיד שהחומר המותך, ומכונות היציקה, הם הלב של המפעל.

אורי כץ ואלון בדרק ליד תנור.

ראובן דה-פורטו בוחן מוצר שיוצא ממכונת יציקה.

מונקה פרגמנט יוצק באחת ממכונות היציקה הראשונות אשר באמן.

מנוחת הפועל

בנוסף לכך שאמן היה מקום עבודה הוא גם היה מקום שבו חברים נפגשו. ואין כמו ארוחת עשר כדי לשוחח על מה שקורה – בקיבוץ, בארץ, בעולם.

יוסף אייזן, ניסים בכר, יהודה אלעזר, ו-פישל סער בהפסקה באמן.

שלמה ברקאי, מוטקה קצירי, גדעון אייזן, יעקב אשל, צבי קופרמן, ו-אברהם קרני בהפסקת עשר בקפטריה של אמן.

גאוות יצור

בעבר נהגו לשיר "העבודה היא כל חיינו". אבל ספק אם יש מי שבאמת חושב כך היום. עם זאת, העבודה מילאה תפקיד מאד חשוב בחיי חבר הקיבוץ, כולל החבר הוותיק. ואמן קלט חברים ותיקים שבעבודתם – המקצועית והלא כל כך מקצועית כאחד – תרמו לייצור. החברים שהלכו לעבודה כל יום באמן לא רק עבדו. המוצרים שעליהם הם עבדו היו חשובים הן לחקלאות והן לתעשיית הבנייה.

שמואל בארי עובד על עיבוד מוצר אחרי היציקה.

סוניה ויינרט ו-דוד גפן בודקים ממטרות.

דור לדור יביע … יצור

אמן הוקם על ידי מייסדי הקיבוץ. גם בני הקיבוץ נכנסו לתוך המפעל – הן בפועלים והן כמנהלים.


דוד בסן וגדעון אייזן בודקים יציקות.

ועם השנים בניהם ירשו את הניהול והצעידו את המפעל קדימה.

יפתח קרני ודוד בדרק עוברים על תוכנית.

ובאופן מתמיד המשיכו לחדש.

עדיין עם הידיים על ההגה

סולבר סיפק פרנסה למגוון חברים. בהתחלה היו חברים שעבדו בפס הייצור, ותמיד היו חברים בהנהלת החשבונות ובמעבדה. והיה צורך בנהג – לפעמים כדי להעביר סחורה בתוך הארץ, ובאופן יום-יומי להביא עובדים מהקיבוץ אל המפעל ובחזרה. ולתפקיד הזה לא היה מישהו מתאים יותר מאשר אדם שכל השנים עסק בתחבורה – שלמה כהן.


שלמה כהן ידי ההגה.