הביכורים הראשונים

חג הביכורים נחגג בחצור לראשונה בשנת 1947. כשבעה חודשים אחרי העלייה על הקרקע לקראת סוכות 1946. המחצבה היתה המקום ההגיוני לריקוד שעם השנה הפך למסורת.

קומונה א'

'קומונה א' הוא מונח שמבטא את השיתוף והשווין המוחלטים, בכל תחומי החיים, בראשית הקיבוץ.

התחום הבולט ביותר של קומונה א' היה מחסן הבגדים ובגדי החברים. הבגד לא היה מסומן או משוייך לחבר אלא 'כל הבגדים היו של כל החברים'. על תא אישי לכל חבר בכלל לא חשבו אז.
אז איך עבד?
אחרי שעברו כביסה עובדות הקומונה ('הקומונריות' בשפת המקום) היו מכינות את הבגדים בחבילות. כל חבר היה מקבל חבילה נקיה שעליה פתק עם שמו. הפתק היה מוצמד לחבילה ב'מחט' של קוץ יבש.
ואיך קבעו את המידה ומה יתאים למי?
מרים נדיב ('מרים הקטנה' בשפת המקום) הייתה בודקת כל זוג מכנסיים: מכנסיים שהגיעו לה עד המותניים היו 'קטן', עד הכתף 'בינוני' ומכנסיים שעברו את הראש היו 'גדול'. אח"כ היו מחלקים את החבילות לפי גודל החבר\ה…
כמובן שהשיטה יצרה הרבה מצבים קומים מצד אחד ואי נעימויות מצד שני, אבל היא היתה הכי שיתופית ושוויונית…
'קומונה א" בחצור קיבלה משמעות מיוחדת עם בואם של האמריקאים. אלה הביאו איתם מהבית בגדים ושמלות מודרניים שהיו שונים מהבגדים הקיבוציים. לעיתים קרובות ראתה 'אמריקאית' בעינים כלות כיצד חברה אחרת מתהדרת בשמלה הצבעונית "שלה" מאמריקה.
לאט ובהדרגה התחילו הבגדים להיות משויכים לחבר. הם סומנו תחילה בטוש (שלא יורד בכביסה)  וזו כבר היתה 'קומונה ב'.
בשנת 1967 הונהגה שיטת מיספור הבגדים בהדבקה טרמית ובכך נכחד סופית אחד מסימני ההיכר הבולטים של הקיבוץ השיתופי.

מרים נדיב, פרני אייזן ו-רבקה גורן עם בגדי קומונה א'.

המונח 'קומונה א' מזוהה בעיקר עם הבגדים אבל בשנים הראשונות 'קומונה א' כללה גם פריטים כמו: שעונים, עטים נובעים, סכיני גילוח, מזרונים ופריטים נוספים שהיו 'של כולם' וחולקו לחברים לפי הצורך.

החיים בראשון לציון

משום מה, על אף העובדה שבזמן השהות בראשון לציון נולדו 70 ילדים, אין צילומים שבהם רואים ילדים.

ארוחה בראשון

היתה דאגה לאסתטיות.

בתיה רמות ו-אלנה בארי עוסקות בגינון בראשון.


פרומה קרני מטליאה גרבים (קומונה א')

לא היו מקורות פרנסה רבים, והיה צורך למצוא עבודות מגוונות.


מורדו לוי מתקין כסאות באולם בחולון

הקיבוץ בראשון היה מעורה היטב בפעילות פוליטית בעיר.

החיים בגבולות

חברי חצור (לפני שהיה "חצור", כמובן) שהו שלוש שנים בגבולות. אבל מה עשו שם?

בין התפקידים של הקבוצה בגבולות היה בדיקת הייתקנות של חקלאות בנגב, וחיפוש מקורות מים – שלא היו.

ישראל אטקין בגבולות

הבאת מים למצפה

חוסר המים במצפה הקשה, כצפוי, על החקלאות. ובכל זאת, היו נסיונות בגידולים שונים.

דן צירקין זורע בגבולות

היתה גם תחנה מטראולוגית שבחנה את תנאיי האקלים כדי לבחון מה ניתן לגדל בנגב.

נחמה כהן בתחנה המטרולוגית.

כמובן שכאשר הגיעו למצפה שבגבולות לא היו מבנים. היה צורך לבנות. וממה בונים? גם את הבלוקים לבנייה היה צורך להכין.

 

עוד לפני המיכון המשמעותי

גם בימיו הראשונים של הקיבוץ הבגדים התלכלכו. ועוד באותם ימים היתה מכבסה, אם כי הרבה פחות טכנולוגי מאשר בימינו.

רחל מכבי מכבסת בימים הראשונים של הקיבוץ.

ט"ו בשבט הראשון

מי שמביט על גבעת חצור היום יתקשה להאמין שפעם הוא לא היה מכוסה בעצים ובירק. אבל בשנים הראשונות של הקיבוץ שטחים רבים היו זקוקים לנטיעות ולגינון. בשנת 1947 הקיבוץ, על כל משפחותיו, צעד מהתל כדי לנטוע, ולחגוג.

החלום הכתום

פרדסים היו סימן היכר של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. עוד במאה ה-19 עולים מאירופה גידלו תפוזים. הגיוני היה שפרדס יהיה בין הגידולים הראשונים של הקיבוץ עם עלייתו על הקרקע.

החבר אשר בצילום למעלה, מארכיון הצילומים של הקיבוץ, איננו מזוהה. אבל בהחלט אפשר להבין את הכותרת שמישהו בארכיון נתן לצילום:

חלום של כל עולה לקטוף תפוזים בארץ ישראל

מכאן מתחיל חצור

התאריך המדוייק הוא 4.10.1946 (א' בסוכות).

31 חברים (26 בחורים + 5 בחורות) עזבו את בית האריזה(ע"ע) שהיה ביתם במשך כמה חודשים, עלו על הגבעה והקימו את האהלים הראשונים ('תקעו יתד' בשפת המקום). בזאת באו לקיצן 10 שנות התארגנות ונדודים של קיבוץ ג'.
4.10.1946 הוא על כן 'יום ההולדת' של קיבוץ חצור. (א' בסוכות תש"ו) המעבר מבית האריזה אל הגבעה קשור גם לסיפור הבא:
יעקב נחתומי (אבא של נעמי שקד, תמר ברנר ודודי נחתומי) יזם פגישה עם גולדה מאיר שהיתה אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בפגישה, במשרדה של גולדה בת"א, הסביר יעקב שהחברים נמצאים כבר זמן רב בבית האריזה ומחכים לאישור המוסדות לעלות לגבעה אלא ש'ההגנה' מסרבת לתת אישור כי זמן קצר לפני כן האצ"ל פגע בכמה מטוסים בריטים בבסיס הקרוב ויש חשש שהבריטים יפעלו בכח נגד נסיון התיישבות ממש מעליהם. גולדה חשבה רגע, הישירה מבט ליעקב ואמרה לו כך: "יונגרמן, נעמד די פעקלך און גייט ארוף" ("בחור צעיר, קחו את החבילות ועלו").
והשאר הסטוריה…

 

 

 

על השם "חצור"

מקום ההתיישבות של קיבוצנו, (קבוץ ארצי ישראלי ג') נקרא בפי הערבים "אום אל בניה" ושם התל – "תל-א-ריח" (גבעת הרוחות). בהתחלה קראו לנקודה (למקום) "יסור" – על שם הכפר הערבי השכן, עד שיוחלט על שם קבוע. היו כל מיני הצעות לשם קבוע כגון: בניה, יסעור, אך השם שהתקבל על ידי רוב החברים היה "חצור". שם זה הוצע על ידי החבר בני רוזנברג ומותו הטרגי (נרצח בידי ערבים בכניסה לתל-אביב) בוודאי השפיע על הרצון להשתמש בשם זה כשם הקבע של הישוב.
ההצעה נבעה מ:

          1. הדמיון לשם הכפר השכן "יסור".
          2. הופעת השם "חצור" בספרו של החכם היווני אבסטביוס במאה ה- 4 לספירה.
          3. הזכרת עיר פלשתית בשם זה בסביבה זו בכמה מקומות במקרא.

ועדת השמות של הקק"ל והועדה הממשלתית (אחרי קום המדינה) התנגדה בתוקף לשם זה בטענה שחצור ההיסטורית הידועה, היא בגליל. לכן דרשה שהקבוץ ייקרא "ברקאי" על שם יישוב יהודי מתקופת הבית השני שהיה בסביבה זו  דרישה זו אמנם התקבלה על ידי הקיבוץ אך באותו הזמן  התחיל את דרכו (במושב כרכור) קיבוץ צעיר של השומר הצעיר ושמו כבר "ברקאי". קיבוץ זה התנגד בכל תוקף לוויתור על שמו וקיבוץ ג' (שלנו) חזר לתבוע לעצמו את השם חצור.
ההתכתבויות והדיונים בעניין זה ארכו למעלה משנתיים ובינתיים השם "חצור" התאזרח בפועל בדואר בשימוש יומיומי ומוסדות ממלכתיים שונים.
בלית ברירה קיבלה ועדת השמות את העובדה הנ"ל, אך בכדי למנוע בלבול, דרשה שיתווסף לשם "חצור" מילה נוספת. וזאת כדי להבדיל בין קיבוץ חצור והעיירה חצור שהתחילה לקום אז.

הוצעו הרבה תוספות ולבסוף התקבלה ההצעה לקרוא ליישוב "חצור-אשדוד"

הרבה לפני השנים הראשונות

על פי רוב ישוב חדש קם במקום שיכול לקיים חיים. וזה גם אומר שסביר להניח שבמקום שבו קיים ישוב היום היה גם ישוב בעבר. זה נכון לא רק לגבי כפרים ערביים שהיו באזור לפני שקם חצור, אלא גם רחוק יותר בהיסטוריה.

בשנת 1956, תוך כדי עבודות בנייה בקיבוץ, התגלה רצפת מוזאיקה של כניסיה ביזנטית מהמאה הרביעית לספריה – עדות לחיים בקרבת חצור בתקופה די עתיקה. על אף נסיונות להביא את הפסיפס לחצור, עד היום הוא נשמר במחסנים של משרד העתיקות.

מידע רב על הפסיפס נמצא בשני אלבומים באתר הפייסבוק של הארכיון:
חלק א' // חלק ב'.

עוד לפני הימים הראשונים

לחצור – המקום, לא רק הקיבוץ – כמו לכל מקום, יש היסטוריה. וההיסטוריה הזאת לא מתחילה עם העליה לתל הרוחות. חיו אנשים כאן עוד לפנינו.

הבית הערבי

היו כמה בתים ערביים בשטח עליו הוקם הקיבוץ אך מה שזכה לשם 'הבית הערבי' היה מבנה מגורים בן שתי קומות שעמד כ 120 מטר ממערב לשכונת הכרם. לידו היה מבנה, בן קומה אחת, עם גג רעפים אדום.

בקומת הקרקע של הבית הערבי הייתה באר שילדי הקיבוץ הראשונים היו זורקים לתוכה אבנים ומחשבים את עמקה לפי הזמן שלקח לאבן להגיע לתחתית.

אחד ממבחני האומץ היה לעלות דרך המדרגות השבורות אל הקומה השנייה.

המבנה הנוסף היה, כנראה, מחסן ומבנה לצאן או בקר שמאוחר יותר שימש את ענף הבננות כמחסן לאשכולות הבננות שנקטפו ולפני העמסתם על המשאית שהובילה אותם לשוק.

הבית הערבי חוסל ב 1967 (באותה שנה חוסלו הרבה בתים ערבים….). שברי הבטון שלו, שכונו ע"י הדורות הבאים "האבנים הגדולות בשדה", נמצאים עדיין באותו המקום, מערבית לשכונת הכרם.

סביב 'הבית הערבי' נרקמו הרבה סיפורים ואגדות החל משדים ורוחות השוכנים בו ועד לסיפורים רומנטיים שהתחרשו בין כתליו. הילדים האמינו לכולם, המבוגרים רק לרומנטיקה…

היו עוד 'בתים ערבים' בשטח הקיבוץ: 'הבריכה הוורודה', 'בית הזונות' (שהפך לחדר המוזיקה של המוסד,  ע"ע, והיום האטליה של זאב), והבאר עם עץ התות הלבן, אבל 'הבית הערבי' היה רק אחד.