הנדידה

'הנדידה' היא שיחזור נדידת בני ישראל במדבר, המתקיים כל שנה סמוך לסדר פסח, ע"י חברת הילדים.

ההכנות לנדידה מתחילות בהתחלת חופש פסח והן כוללות חלוקת הילדים לשבטים, בנית מתקנים שונים מסנדות, הכנת כלי בישול מקופסאות שימורים וכד'.

כל שבט בוחר לו שם משמות שבטי ישראל, ראש שבט (בד"כ ילד מהקבוצה הבוגרת) ומכין את דגל השבט אותו ישא, כל ילד בתורו, במהלך הנדידה.

יום הנדידה הוא מאורע יחודי: הילדים צועדים בצורה מסודרת, לפי השבטים, כשבראש כל שבט נישא הדגל. על ראשי הילדים 'בנדנות' והמהדרין אף חובשים כפיות "אמיתיות". הקטע הראשון של הנדידה נעשה בתוך הקיבוץ והוא מלווה בקריאות קצובות בנוסח 'שבטים רגל!'. במאסף נמצאת קבוצת המלווים המבוגרים.

יעד הנדידה המסורתי הוא חורשת הזיתים ובשנים עברו היו גם נדידות ל'עמק הנעלם' ולמקומות אחרים. לאחר ההגעה לחורשת הזיתים כל שבט מעמיד את המתקנים השונים שהכין (שולחן אוכל, מתקן לקירור, מתקן לתליית התיקים האישיים וכד'), מכין את האוכל ולאחר מכן את הופעת השבט.

בשעות הצהריים ניתן לראות רכבים רבים עם הורים שעושים דרכם מהקיבוץ לחורשת הזיתים.


בצילום: הנדידה בחברת הילדים – 1958

'הנדידה' הראשונה  הייתה ב 1953 ומי שהגו ויזמו אותה היו בני רוזנברג (נהרג ב 1947) וז'קו ירון.

כולנו מסובין

בפסח מספר גדול מחברי הקיבוץ ומשפחותיהם – בקיבוץ ומחוצה לו – מצטופפים לתוך חדר האוכל כדי לחגוג את סדר הפסח. מפני שהצפיפות די רבה, הישיבה מסודרת בפקידה. יש צורך למדוד את המרחק בין השולחנות, וגם את המרחק בין כיסא לכיסא.

כל זה מתאפשר בעזרת מקל אחד – מקל שבמהלך השנה עד לחג נשמר היטב בארכיון.

 

מעבדות לחרות

כל שנה אנחנו מספרים לעצמנו את סיפור יציאת מצרים. אנחנו זוכרים שעבדים היינו. והזכרון הזה מביא אותנו להבין את סבלם של אחרים ואת מאבקיהם לחרות.

באביב 1986 התארחה בארץ קבוצה של פעילים מאיגודים מקצועיים מדרום אפריקה – פעילות במאבק שלהם לשחרור מהאפרטהייד. בפסח של אותה שנה, תשמ"ו, חברי הקבוצה היו האורחים שלנו בסדר הפסח החצורי. חילקנו להם הגדות דו-לשוניות – עם הקדשה.