מגורים ראשונים

החברים הראשונים שהתיישבו במה שהיום קיבוץ חצור גרו באוהלים, אך במהרה התחילו לבנות צריפים שבוודאי העניקו קצת יותר תחושה של בית … אם כי שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים היום.


המחצבה – עם סוגי הדיור הראשונים: אוהלים, סוכות קש, צריפונים, צריף, וסוכה "על קביים".
במרכז הצילום – המקלחת וערימות בלוקים תוצרת בית.

בית האריזה – כאן השתכנה הפלוגה הראשונה.

איפה כל העצים?

גם מי שמכיר את ההיסטוריה של חצור די נפעם כאשר הוא מביט על הקיבוץ היום. דשאים, עצים רבים, גינות מטופחות – קשה להאמין שרק לפני כ-75 שנה המצב היה אחר לגמרי.

המחצבה.

מיישרים את השטח לקראת בנייה.

הביכורים הראשונים

חג הביכורים נחגג בחצור לראשונה בשנת 1947. כשבעה חודשים אחרי העלייה על הקרקע לקראת סוכות 1946. המחצבה היתה המקום ההגיוני לריקוד שעם השנה הפך למסורת.

מכאן מתחיל חצור

התאריך המדוייק הוא 4.10.1946 (א' בסוכות).

31 חברים (26 בחורים + 5 בחורות) עזבו את בית האריזה(ע"ע) שהיה ביתם במשך כמה חודשים, עלו על הגבעה והקימו את האהלים הראשונים ('תקעו יתד' בשפת המקום). בזאת באו לקיצן 10 שנות התארגנות ונדודים של קיבוץ ג'.
4.10.1946 הוא על כן 'יום ההולדת' של קיבוץ חצור. (א' בסוכות תש"ו) המעבר מבית האריזה אל הגבעה קשור גם לסיפור הבא:
יעקב נחתומי (אבא של נעמי שקד, תמר ברנר ודודי נחתומי) יזם פגישה עם גולדה מאיר שהיתה אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בפגישה, במשרדה של גולדה בת"א, הסביר יעקב שהחברים נמצאים כבר זמן רב בבית האריזה ומחכים לאישור המוסדות לעלות לגבעה אלא ש'ההגנה' מסרבת לתת אישור כי זמן קצר לפני כן האצ"ל פגע בכמה מטוסים בריטים בבסיס הקרוב ויש חשש שהבריטים יפעלו בכח נגד נסיון התיישבות ממש מעליהם. גולדה חשבה רגע, הישירה מבט ליעקב ואמרה לו כך: "יונגרמן, נעמד די פעקלך און גייט ארוף" ("בחור צעיר, קחו את החבילות ועלו").
והשאר הסטוריה…

 

 

 

על השם "חצור"

מקום ההתיישבות של קיבוצנו, (קבוץ ארצי ישראלי ג') נקרא בפי הערבים "אום אל בניה" ושם התל – "תל-א-ריח" (גבעת הרוחות). בהתחלה קראו לנקודה (למקום) "יסור" – על שם הכפר הערבי השכן, עד שיוחלט על שם קבוע. היו כל מיני הצעות לשם קבוע כגון: בניה, יסעור, אך השם שהתקבל על ידי רוב החברים היה "חצור". שם זה הוצע על ידי החבר בני רוזנברג ומותו הטרגי (נרצח בידי ערבים בכניסה לתל-אביב) בוודאי השפיע על הרצון להשתמש בשם זה כשם הקבע של הישוב.
ההצעה נבעה מ:

          1. הדמיון לשם הכפר השכן "יסור".
          2. הופעת השם "חצור" בספרו של החכם היווני אבסטביוס במאה ה- 4 לספירה.
          3. הזכרת עיר פלשתית בשם זה בסביבה זו בכמה מקומות במקרא.

ועדת השמות של הקק"ל והועדה הממשלתית (אחרי קום המדינה) התנגדה בתוקף לשם זה בטענה שחצור ההיסטורית הידועה, היא בגליל. לכן דרשה שהקבוץ ייקרא "ברקאי" על שם יישוב יהודי מתקופת הבית השני שהיה בסביבה זו  דרישה זו אמנם התקבלה על ידי הקיבוץ אך באותו הזמן  התחיל את דרכו (במושב כרכור) קיבוץ צעיר של השומר הצעיר ושמו כבר "ברקאי". קיבוץ זה התנגד בכל תוקף לוויתור על שמו וקיבוץ ג' (שלנו) חזר לתבוע לעצמו את השם חצור.
ההתכתבויות והדיונים בעניין זה ארכו למעלה משנתיים ובינתיים השם "חצור" התאזרח בפועל בדואר בשימוש יומיומי ומוסדות ממלכתיים שונים.
בלית ברירה קיבלה ועדת השמות את העובדה הנ"ל, אך בכדי למנוע בלבול, דרשה שיתווסף לשם "חצור" מילה נוספת. וזאת כדי להבדיל בין קיבוץ חצור והעיירה חצור שהתחילה לקום אז.

הוצעו הרבה תוספות ולבסוף התקבלה ההצעה לקרוא ליישוב "חצור-אשדוד"

עוד לפני הימים הראשונים

לחצור – המקום, לא רק הקיבוץ – כמו לכל מקום, יש היסטוריה. וההיסטוריה הזאת לא מתחילה עם העליה לתל הרוחות. חיו אנשים כאן עוד לפנינו.

הבית הערבי

היו כמה בתים ערביים בשטח עליו הוקם הקיבוץ אך מה שזכה לשם 'הבית הערבי' היה מבנה מגורים בן שתי קומות שעמד כ 120 מטר ממערב לשכונת הכרם. לידו היה מבנה, בן קומה אחת, עם גג רעפים אדום.

בקומת הקרקע של הבית הערבי הייתה באר שילדי הקיבוץ הראשונים היו זורקים לתוכה אבנים ומחשבים את עמקה לפי הזמן שלקח לאבן להגיע לתחתית.

אחד ממבחני האומץ היה לעלות דרך המדרגות השבורות אל הקומה השנייה.

המבנה הנוסף היה, כנראה, מחסן ומבנה לצאן או בקר שמאוחר יותר שימש את ענף הבננות כמחסן לאשכולות הבננות שנקטפו ולפני העמסתם על המשאית שהובילה אותם לשוק.

הבית הערבי חוסל ב 1967 (באותה שנה חוסלו הרבה בתים ערבים….). שברי הבטון שלו, שכונו ע"י הדורות הבאים "האבנים הגדולות בשדה", נמצאים עדיין באותו המקום, מערבית לשכונת הכרם.

סביב 'הבית הערבי' נרקמו הרבה סיפורים ואגדות החל משדים ורוחות השוכנים בו ועד לסיפורים רומנטיים שהתחרשו בין כתליו. הילדים האמינו לכולם, המבוגרים רק לרומנטיקה…

היו עוד 'בתים ערבים' בשטח הקיבוץ: 'הבריכה הוורודה', 'בית הזונות' (שהפך לחדר המוזיקה של המוסד,  ע"ע, והיום האטליה של זאב), והבאר עם עץ התות הלבן, אבל 'הבית הערבי' היה רק אחד.

לשמור על נקיון הגוף

בנייתו של קיבוץ דורשת מאמץ פיזי רב. במהלך יום עבודה מפרך מתלכלכים, ולכן יש, כמובן, צורך במקלחת. בשנים הראשונות של הקיבוץ נבנתה מקלחת ציבורית.

עד לתוך שנות ה-80, כאשר שלחברים הוותיקים, וגם למשפחות הצעירות, היו דירות עם מקלחות, חיילים וצעירים אחרי צבא (וגם המתנדבים)עוד הלכו מחדריהם למקלחת ציבורית, שבאותה תקופה עברה ליד הקיטור מאזור המחצבה.