דרכים להרחבת המשפחה

בחצור, כמו בקיבוצים אחרים, הילודה איננה הדרך היחידה שבה משפחות גדלות. יש גם קליטה. במגוון דרכים חברים חדשים הצטרפו לקיבוץ – חברות נוער, אולפן, מתנדבים – וברוב המקרים הנקלטים החדשים האלה זכו להשתלב לתוך משפחות גרעיניות בקיבוץ.

הנה, בשנות ה-60 בני ו-רוחמה קלברש יצאו עם הבנות רחלי ורותי לנטוע עצים בט”ו בשבט:

וכשלושים שנה מאוחר יותר, כאשר הבנות כבר אינם בקיבוץ, אנחנו שוב פוגשים את רוחה כאשר היא נוטעת עץ על משפחת הלפר, עם הבן ה-“מאומץ” איאן:

 

בילוי משפחתי

עבודות העישוב בגיוסים היתה לרוב עבודה של ידיים מבוגרות. אבל בשעות הבילוי הילדים היו אצל ההורים, ומי ישמור עליהם כאשר ההורים יוצאים לגיוס? זאת ועוד: היציאה לגיוסים על הילדים העניקו הזדמנות לפתח את הזיקה לחקלאות ולעבודה אצל הילדים.

טובה ו-אלישע שומרות, עם איתן ואילן בגיוס תפוחי אדמה.

פורמה קרני עם נחום ואורית בגיוס עישוב כותנה.

מעבר צפוף

בתחילת שנות ה-90 הקיבוץ כבר היה בתהליך של מעבר מלינה משותפת ללינה משפחתית. אבל מלחמת המפרץ הראשונה (1991) עם האיום של סאדאם חוסיין שנפציץ את הארץ זירז את התהליך. ברוב הדירות התשתיות לא היו מוכנות לקלוט את הילדים, אבל היה ברור שהם יצטרכו לישון אצל ההורים. הצורך היה דחוף, ונגריית הקיבוץ פעלה במהירות הבזק כדי להכין מיטות עבור כל משפחה.

דירות ההורים עדיין לא היו מתאימות ללינת הילדים, וכך יצא שבמקרים רבים מיטות הילדים מוקמו צמוד למטבחון (הקטן בלאו הכי) בדירת ההורים.

חברה רב דורית

בתחילת הדרך כולם בקיבוץ היו צעירים – ויש אומרים צעירים שלא האמינו שאי-פעם יזדקנו. עד אשר נולדו הילדים הראשונים הקיבוץ היה חברה חד-דורית. אבל לא רק ילדים נולדו. (וגם הורים של חברים נקלטו.) עם השנים נולדו גם נכדים, ואפילו נינים. הקיבוץ נעשה לחברה שבה ארבעה דורות מתהלכים יחדיו בשבילים, וחוגגים אירועים – הן במסגרת קהילתית, והן משפחתית.

רחל ארנן עם הבת יעל, הנכדה אסתר, ונין בעגלה.

נחמה כהן חוגגת 89 בחיק המשפחה, עם הנכדה שני.

במרפסת הבית

טלוויזיה לכל משפחה חולקה באמצע שנות ה-70 – מכשירים כבדים עם תמונה שחור-לבן … ותחנה אחת שאפשר היה לצפות בה. הצפייה המשפחתית היתה, כמובן, שונה מאד מהצפייה המשותפת כאשר לקיבוץ היה מכשיר אחד, ובהמשך מספר מכשירים ציבוריים.

הצפייה המשפחתית הפכה לחלק חשוב בשעות הבילוי – במיוחד כאשר בארץ פותחו תוכניות לילדים.

בתמונה: משפחת רוסיאנסקי במרפסת הבית בשעות אחר הצהריים.

כמעט שומרים על קשר

בעידן של הטלפונים הסלולריים האישיים קשה לתאר שפעם שיחת טלפון פשוטה היתה דבר מורכב. בתקופה מסוימת הטלפון היחיד של הקיבוץ היה במזכירות והיה צורך לגשת לשם כדי לטלפן, או לקבל שיחה. (היות וגם ביתר המדינה לרבים מחוץ לקיבוץ לא היו טלפונים לא היה צפי לשיחות רבות.) הטלפון הציבורי מוקם באולם הספורט, וגם שם היה תור להשתמש בו. ואז, בסוף שנת 1983, החברים זכו לטלפונים בדירות. אפילו הוחלט על מספר שיחות “חינם” (ז”א כחלק מהתקציב האישי) לחבר. עידן חדש של ממש נפתח … גם אם היום זה נראה כהיסטוריה עתיקה.


קית הול מחלק טלפונים חדשים לחברים

גלגולה של דירה

הדירה הקיבוצית עברה שינויים רבים – מאוהל רעוע ועד לבית של ממש. יחד עם השינוי הזה גם המינוח השתנה. בסיום יום הלימודים הילדים כבר לא הולכים לחדר, אלא הביתה – ואינם יודעים שפעם כל הקיבוץ היה הבית.

אחד הצילומים הראשונים של המגורים בחצור – בבית האריזה, אם כי היו כאן בתים גם לפני העליה לקרקע.

אין מה להשוות בין המגורים של היום לבין המגורים של הימים הראשונים של הקיבוץ:

צורות שונות היו למגורי החברים באותם הימים: אוהלים, אוהלים ללא ריצוף, ללא חשמל. צריפים, ביניהם “צריף הרכבת”, בן חדרים מספר, שהמה דיירים רבים ופשפשים לרוב. מאבק חריף היה לדיירי הצריף עם הפשפשים העקשניים שהתנחלו בו עוד מימי היות הקיבוץ הקודם בעליו ושנמכר לחברי הקיבוץ בשלוש לירות. הנשק העיקרי במאבק עם הפשפשים היה פרימוס שדלק ושרף, אולם במהרה פסקו כלכלני הקיבוץ על חסכון בדלק והופסק המאבק.

מתוך “סיפורו של בית” – טקסט של שרה אשל

בשנות ה-60-70 זכינו לרווחה מסוימת. הצילום מהשחזור במוזיאון החינוך.

חיים ו-יפה טל בסלון דירתם.

מטי פיירמן בחדר השינה של דירתה.

באותן שנים יכולנו להתפאר במודרניות.
בצילום – לאה ורדי בדירתה – עם מקרר קטן, קומקום, ורדיו ישן.

ובשנות ה-90 אפשר להרגיש שמדובר בבית של ממש.


היום לכל בית אופי ייחודי משלו. בסלון …

וגם במטבח, שברוב המקרים מאד מרווח.

פנאי מצוחצח!

מה עושים ביום שישי אחרי הצהריים, לפני כניסת השבת?

יש המון שאפשר לעשות, ובשנות השישים אחד הדברים האלה היה … לצחצח נעליים.

חשוב לזכור שלא לפני הרבה שנים נעלי עור היו מצרך יקר והיה צורך לשמור עליהן (בזמנו אפילו תיקנו אותן).

בצילום: חיים מאירי מצחצח נעליים.

בואו הביתה!

שעות אחר הצהריים – מה שפעם מכונה “בילוי” היה זמן המשפחה. כאשר ילדי הקיבוץ עוד לנו בבתי הילדים היו אלה שעות יחסית קצרות. ובכל זאת, הילדים לא בילו את מלוא הזמן הזה עם הוריהם.

ובגלל זה היה צורך לקרוא לילדים לבוא הביתה. משפחות רבות עשו זאת באמצעות שריקות מיוחדות. אנחנו מביאים כמה מאלה כאן.

השריקה של משפחת קצירי

השריקה של משפחת ברנר

השריקה של משפחת כהן (בינה כהן, מיה כ”ץ)

השריקה של משפחת ינובסקי