עוד לפני הימים הראשונים

לחצור – המקום, לא רק הקיבוץ – כמו לכל מקום, יש היסטוריה. וההיסטוריה הזאת לא מתחילה עם העליה לתל הרוחות. חיו אנשים כאן עוד לפנינו.

הבית הערבי

היו כמה בתים ערביים בשטח עליו הוקם הקיבוץ אך מה שזכה לשם 'הבית הערבי' היה מבנה מגורים בן שתי קומות שעמד כ 120 מטר ממערב לשכונת הכרם. לידו היה מבנה, בן קומה אחת, עם גג רעפים אדום.

בקומת הקרקע של הבית הערבי הייתה באר שילדי הקיבוץ הראשונים היו זורקים לתוכה אבנים ומחשבים את עמקה לפי הזמן שלקח לאבן להגיע לתחתית.

אחד ממבחני האומץ היה לעלות דרך המדרגות השבורות אל הקומה השנייה.

המבנה הנוסף היה, כנראה, מחסן ומבנה לצאן או בקר שמאוחר יותר שימש את ענף הבננות כמחסן לאשכולות הבננות שנקטפו ולפני העמסתם על המשאית שהובילה אותם לשוק.

הבית הערבי חוסל ב 1967 (באותה שנה חוסלו הרבה בתים ערבים….). שברי הבטון שלו, שכונו ע"י הדורות הבאים "האבנים הגדולות בשדה", נמצאים עדיין באותו המקום, מערבית לשכונת הכרם.

סביב 'הבית הערבי' נרקמו הרבה סיפורים ואגדות החל משדים ורוחות השוכנים בו ועד לסיפורים רומנטיים שהתחרשו בין כתליו. הילדים האמינו לכולם, המבוגרים רק לרומנטיקה…

היו עוד 'בתים ערבים' בשטח הקיבוץ: 'הבריכה הוורודה', 'בית הזונות' (שהפך לחדר המוזיקה של המוסד,  ע"ע, והיום האטליה של זאב), והבאר עם עץ התות הלבן, אבל 'הבית הערבי' היה רק אחד.

בית האריזה

כשאומרים 'בית האריזה' מתכוונים למבנה שהיה בתוך הפרדס ואשר בו התמקמה ביולי 1946, במשך מספר חודשים, הקבוצה הראשונה של חברי קיבוץ ג' עד שקיבלה אישור לעלות על הגבעה.

בית האריזה היה ממוקם כ-100 מטר מערבית מהאטליה של זאב קרישר, בלב הפרדס, שנקרא אח"כ פרדס א'.

בשנותיו הראשונות של הקיבוץ בית האריזה היה המקום אליו הובאו התפוזים מוינו, נעטפו בנייר מיוחד כנגד ריקבון ונארזו בארגזי עץ לפני שנשלחו לשוק.

כל עבודת הקטיף והאריזה נעשתה בידיים ע"י החברים, עובדי הפרדס.

עם העברת הטיפול בתפוזים למרכזים אזוריים, חוסל בית האריזה.

גלגולה של דירה

הדירה הקיבוצית עברה שינויים רבים – מאוהל רעוע ועד לבית של ממש. יחד עם השינוי הזה גם המינוח השתנה. בסיום יום הלימודים הילדים כבר לא הולכים לחדר, אלא הביתה – ואינם יודעים שפעם כל הקיבוץ היה הבית.

אחד הצילומים הראשונים של המגורים בחצור – בבית האריזה, אם כי היו כאן בתים גם לפני העליה לקרקע.

טקסט על אוהלים.

בשנות ה-60-70 זכינו לרווחה מסוימת. הצילום מהשחזור במוזיאון החינוך.

חיים ו-יפה טל בסלון דירתם.

מטי פיירמן בחדר השינה של דירתה.

באותן שנים יכולנו להתפאר במודרניות.
בצילום – לאה ורדי בדירתה – עם מקרר קטן, קומקום, ורדיו ישן.

ובשנות ה-90 אפשר להרגיש שמדובר בבית של ממש.


היום לכל בית אופי ייחודי משלו. בסלון …

וגם במטבח, שברוב המקרים מאד מרווח.

שיכונים במהלך השנים

תחילה חברי הקיבוץ גרו באהלים. בהמשך הם עברו לצריפים. כצפוי, וכראוי, עם השנים תנאיי המגורים הלכו והשתפרו. נציג כאן ציוני דרך במגורי הקבע של חברי הקיבוץ.

השיכונים המובאים כאן נבנו בתקופה של לינה משותפת. יש לזכור שבאותן שנים הילדים אמנם הגיעו "לחדר" לשעות בילוי, אבל בעצם הבית היה של ההורים. היום, כאשר הילדים לנים בבתי הוריהם הבתים גדולים ומרווחים יותר. 

שיכון שירותים משותפים
נבנו בשנים:

שיכון סבתא ג'ילדה
נבנה ב:

שיכון א'
נבנה ב:

שיכון עולים
נבנה ב:

שיכון נעורים
נבנה ב:

קוטג'
נבנה ב:

שיכון "דוד בר"
נבנה ב:

שיכון בת-עמי
נבנה ב:

שיכון ותיקים
נבנה ב:

שיכון ה-28
נבנה ב:

שיכון ה-29
נבנה ב:

היום רוב השיכונים שנבנו עבור "ותיקים" כבר מאוכלסים על ידי צעירים, וכמובן שהבתים האלה גם זכו לשיפוצים רבים.

כך היה פעם

בדורות האחרונים הבתים של חלק ניכר של העולם עברו שינויים משמעותיים – בחומרי הבנייה, בגודל, באבזור ועוד ועוד. וכך, כמובן, גם בקיבוץ. היום (כך צריך להיות ברור) אנחנו כבר לא גרים בצריפים.

למזלנו, אנחנו עדיין יכולים לטעם, טיפה, מה היה כאשר ראשונים הוותיקים עברו לגבעה. ספק אם יש מישהו היום שהיה רוצה מגורים כאלה.

מי שיטייל בשדרת המוזות ימצא את הצריף ליד הארכיון.