איפה קנית את זה?

הרוב המכריע של הקונים בכל-בו חצור הם חברי ותושבי הקיבוץ. סביר להניח שעבורם שקיות ניילון (שלמרבה השמחה עם השנים נעשו מתאימות למחזור) לא פעלו כאמצעי שיווק. הרי עם או בלי פרסום על השקית יחזרו לכל-בו כדי לערוך א הקניות לבית.

 

לעומת זאת, הרבה מהקונים בחצור לטף באו מחוץ לקיבוץ (וגם היו מכירות מחוץ לקיבוץ) ולכן זהות ,המוצר ומקום הייצור, היתה חשובה כדי לקדם את המכירות.

מהמטבח לבית הילדים

מטפלות בכל קבוצה וגן היו מגיעות למטבח הילדים כדי להביא את כל מנות האוכל לילדים שהוכנו שם. בצהריים הן היו מגיעות בלוויית כמה ילדים (הזריזים שסיימו מקלחת) לקחת עם העגלה של הקבוצה את האוכל המוכן.

על כל עגלה היה שם הקבוצה
על כל נושא כלים היה שם הקבוצה
בדרך כלל היו מארגנים את האוכל כך:
למטה – המרק
מעליו – הדייסות (פסטות)
מעליו – המנה הבשרית
ולמעלה – הסלטים הקרים

פנינה הלוי ו-סימה פורת אוחזות את “נושא הכלים” שהיה לכל קבוצה וגן.

אין לחכות עד שיקפוץ

מתי הטוסט מוכן? כאשר הוא קופץ, כמובן. אבל לא תמיד היה כך. בימים של הקומקומים החשמליים הראשונים היו גם מצנמים – הרי מה זה כוס קפה בלי פרוסת טוסט!

אבל המצנמים המוקדמים היו בסך הכל סליל לוהט בגוף המכונה, כאשר באמצעות דלתות על קפיץ אפשר היה לפתוח מהצדדים ולהכניס פרוסת לחם וגם להוציא את הטוסט … אם לא שכחנו אותו והוא הפך לפחם.

וגם עם נשרף, היה טעים!

מחמם … וגם מסריח

המזגן הוא האמצעי המועדף היום לחימום (וגם לקירור) הבית. המזגנים של היום יחסית שקטים, במיוחד בהשוואה למזגני החלון הרועשים שקדמו להם:

עדיין אפשר למצוא תנורים חשמליים עם סליל לוהט. אבל בשנות ה-60 וה-70 התנור הנפוץ היה הפיירסיד – תנור נפט.

מיכלי נפט היו פזורים ברחבי הקיבוץ וכמעט מידי יום במהלך החורף דיירים היו הולכים אליהם למלא את נפט בשביל התנורים שכצפוי הפיצו ריח לא נעים. בגלל זה היה נהוג להניח קליפה של תפוז על המגן של התנור וכך להפיץ ריח נעים יותר תוך כדי חימום הדירה.

 

Commodore 64

היום יש מחשב אישי אחד (לפחות) בכל בית, והטלפונים הסלולריים שלנו הם בעצם מחשבים רבי עוצמה. אבל לא לפני יותר מדי שנים המחשב האישי היה מצרך נדיר. ובקיבוץ קשה היה לכנות אותו “אישי”. בשנות ה-80, מספר מחשבי Commodore 64 נמצאו בחדרים מתחת למרחב אלומה. ילדי הכיתות קיבלו הדרכה מרחל ארנן (ובהמשך הם הילדים הדריכו את רחל) על השימוש במחשבים האלה שלרוב הכילו משחקים.

קנקן, להבדיל מקומקום

היום כמעט הכל עשוי מפלסטיק. ליד מתקן הסודה מופיעות ערימות של קנקני פלסטיק והסועדים ממלאים אותם במים או בסודה ומביאים אותם לשולחן. לפני שנים, הקנקנים (שמשום מה נהגו לקרוא להם קומקומים) היו מנירוסטה, והם עמדו, מלאים במים, על השולחנות שבהם החברים ישבו.

כאשר הקנקן התרוקן אחד הסועדים היה מרים אותו אל על, ואחד מעובדי חדר האוכל היה מזהה את זה כבקשה למלא אותו שוב.

הקנקנים זכו לשימושים נוספים בתוך המטבח, כפי שמעיד הצילום הזה של פנינה הלוי במטבח הילדים.

הכלי שמתמלא, במקום להתרוקן, במהלך הארוחה

בשנים שבהן הארוחות בחדר האוכל הוגשו לשולחן (והחברים היו צריכים למלא שולחנות) על כל שולחן נמצאה ציבורית (הידוע גם בשם “כלבויניק”). לתוך הכלי הזה החברים רונו את שאריות האוכל בצלחות שלהם, וכאשר עובד חדר האוכל עבר כדי לנקות את השולחן הוא רוקן את הציבורית שהועברה לשטיפה.

דווקא בצילום מופיעה “מרקיה” – הכלי שלתוכו נמזג מרק שהיה מרכיב חשוב בכל ארוחת צהריים.
הציבורית היתה צרה וגבוהה יותר, כמו בצילום של מכונת שטיפת הכלים:

ודיאו? מי שמע על וידאו?

חלק נכבד מהתרבות בקיבוץ הוא תוצרת עצמית. אבל כמובן לא הכל. אנחנו גם צרכני תרבות. לחברי הקיבוץ נהוג היה להקרין סרט בחדר האוכל כל יום שלישי, ואחרי שאולם הספורט נבנה הסרטים הוקרנו שם.

אבל זה היה לחברים. לילדים בחברת הילדים היה מקרן נפרד, ומחנכי הכיתות היו מזמינים סרטים כדי להקרין אצלם. כמה מילדי הכיתות הוכשרו לעבוד עם מכונת ההקרנה – תפקיד חשוב ומכובד!

על הקו בין המטבח לבית הילדים

במהלך היום ילדי הפעוטונים והגנים נמצאים בבתי הילדים – וזה כולל ארוחות בוקר וצהריים. בימי הלינה המשותפת, וגם לא מעט שנים אחרי-כן, גם ילדי הכיתות אכלו בבתי הילדים. ארוחות הבוקר הוכנו על ידי העובדים של בתי הילדים, אבל ארוחת הצהריים הובאה מהמטבח אל הבית.

היתה תקופה שבה איזור מיוחד של המטבח – “מטבח הילדים” – הוקדש לאוכל של הילדים, ולכל בית ילדים היו כלים מיוחדים שבהם האוכל הגיע לבית. המטפלת נהגה להגיע למטבח עם עגלה מיוחדת של הגן. עגלות אלו נבנו במסגריית הקיבוץ ובמהלך השנים הם זכו לעיצובים שונים וייחודיים.