תולדות הקיבוץ לדור ההמשך

בית התינוקות הישן הוא מקום מתאים מאד ל-"מוזיאון החינוך המשותף" – בית שמכיל תערוכה קבועה המוקדשת כמעט במלואה להיסטוריה החינוכית של הקיבוץ. לא מדובר בתערוכה סטטית בלבד. ילדי הגנים מבקרים בו לעתים קרובות ושם הם שומעים סיפורים על גידול ילדים בקיבוץ של פעם, והם גם יכולים לגעת ולשחק, וגם לקבת, ולו במעט, תחושה על מה היו בילדותם של הוריהם וסביהם.

ילדי הגן בהדגמה של חדר שינה בפעוטון.

המוזיאון מזמין גם מבוגרים לבקר ולהזכר במה שהיה.

אפרים הררי מעיין בתערוכה ב-"מוזיאון החינוך" אשר בבית התינוקות הישן.

עיצוב החינוך המשותף בחצור

בחצור, כמו ברוב יתר הקיבוצים בארץ, ילדי הקיבוץ גדלו בבתי ילדים ושהו בהם רוב שעות היום. הם בילו שעות רבות עם המטפלות והמחנכים. אפשר ללמוד על חיי הקבוצה מזכרונות של נורית מלמד מקבוצת חרמש, קבוצת הבנים הראשונה.

ילדי קבוצת חרמש – עם המטפלת פרומה קרני.

על פרומה קרני (אוקטובר, 2020)

באתי היום, לספר על פרומה, לא לפאר אותה, לספר על פרומה האישה, שהייתה מטפלת שלנו בכיתות יסוד.

שהייתה בשבילי המטפלת המיתולוגית, ממנה לומדים על החיים, החל מאיך שוטפים רצפה  וכלה בכל סודות ההתפתחות המינית.

היום אפשר לשמוע יותר על עוולות החינוך המשותף ולא אתווכח עם הביקורת שאנחנו מרגישים היום, אני רוצה לספר על פרומה שהייתה שם בשבילנו, שהאמינה שבית הילדים הוא הבית וכך התייחסה לעבודתה שנמשכה מבוקר עד ערב. בטבעיות ובשמחה, בקפדנות – על ניקיון וסדר, באמהיות נבונה ביחסה לבעיות ההתבגרות שלנו.

אני רוצה לספר על פרומה  כדי להאיר לדורות אחרינו את הדמויות שנשאו את הרעיון הקיבוצי על כתפיהם, שתרגמו הכרזות אידיאולוגיות לחיי יומיום שבשבילנו היו הדמויות שמהם הבנו את החיים בנוסף על הורינו.

היית אתנו כשעברנו לעין החורש, קבוצת ילדים לא פשוטה, שכקבוצה בכורה עברה את כל הטרנדים החינוכיים אבל גם זכתה להמון תשומת לב, ואת היית חלק מאותה תשומת לב ציבורית שנתנה לנו להרגיש כל כך חשובים לעולם המבוגרים.   נדרשה מאתנו הרבה אחריות ועצמאות ואת היית  במקום שהדרישות האלה גרמו לנו לגאווה.

נוחי בשלום אישה רבת מעש ויהי זכרך מאבני המקום הזה.

על ז'קו ירון (ינואר, 2013)

שלום לך ז'קו
שלום לך המורה שלנו
שלום לך איש מופת.

לראשונה נפגשנו כשאתה נבחרת להיות המחנך של קבוצת חרמש.
ואנחנו אז, קבוצת ילדים פרועים למדי, "בוגרי" מלחמת השחרור – עלינו לכיתה ג' ולא ידענו לקרוא ולכתוב.
את השנה שעברה מאז תום המלחמה, בילינו במשחקי מלחמה בתעלות ובבונקרים שנשארו בחצר.
אינני יודעת האם ניתן לך ללמוד בסמינר הקיבוצים כשנקראת לדגל, אך כושר ההמצאה שלך והיצירתיות שאינה יודעת גבול, שמשו אותך היטב.
במקום להכניס אותנו לכיתה, נכנסת איתנו לתעלות ולבונקרים וכך למדנו את נושא הלילה – אסטרונומיה לכיתה ג'. בלילות צפינו בכוכבים מתוך העמדות שהכנו, בבקרים הכתבת לנו את כל תורת ההתמצאות בכוכבים – כך למדנו קרוא וכתוב וגם אסטרונומיה, דרך הידיים.
את הקריאה רכשנו כשהיה עלינו לפענח שידורי מורס וכל מיני כתבי סתר, הודעות מוצפנות ששולחים מעבר לקוי האויב.
בשנה אחת השגנו כל מה שהיינו אמורים ללמוד בשלוש שנים.
לשום נושא לא היתה ממש צורה של בית ספר, אך הלימוד היה מאד אינטנסיבי. את מבנה הצמח, המזיקים ושיטות גידול ירקות, למדנו מפי פרופ' חצילי ממכון וייצמן. אנחנו תארנו לו במכתבים מפורטים מה קורה בגינה שהקמנו והוא החזיר לנו בתיאור הצמח ולמה הוא זקוק.
אוי לאותו יום כשהזמנו אותו לסיום הנושא ובתום הברכה שנשא הוא הוריד את זקן הפרופסור ועמד שם חבר קבוץ שהתחפש. הסתבר שמשך כל הנושא התכתבנו איתך…..
אהבת לצטט את רוסו שקרא "בחזרה אל הטבע" והיית חדור הרגשת שליחות, ליצור מאיתנו דור בריא ומשוחרר מהתסביכים של הדור שלך. חזרת ואמרת לנו: איזה מזל יש לכם שככה מגדלים ומלמדים אתכם ושהורינו לא זכו לתנאים כאלה … ולנו לא נותר אלא להיות אסירי תודה.
אתה הקמת את משק הילדים במו ידיך – כלובים לחיות ושדה תלתן זרענו ולמדנו לקצור בחרמש – כך הוכשרנו לחיי העבודה המאושרים שנכונו לנו.
איש חרוץ ופעלתן היית עד יומך האחרון. נחוש מאד ללמדנו את ערך עבודת הכפיים מבחן שלא תמיד עמדנו בו.
גולת הכותרת של חיינו היצירתיים היו סיומי הנושא. כל סיום כזה היה אירוע כל קיבוצי שבמרכזו הצגה מושקעת, עם תפאורה ותלבושות ותאורה כמו היינו אחד מגדולי תיאטראות אירופה.
אנחנו כתבנו מחזות ושירים, ציירנו ופסלנו וניגנו, שיחקנו ורקדנו.
איש אשכולות היית. ידעת ואהבת לצטט את הפילוסופים הגדולים ואנשי המדע וכך בנית לנו עולם של אידיאות מנומקות עם דרכים להגשמתן.
לא תמיד הלבשת האידיאות על חיינו צלחה אך כל חיי אני מודה לך על האופקים הרחבים שפתחת בפני והיצירתיות שטיפחת אצלי.
לימים נפגשנו שוב כשמלוינה ואתה אימצתם אותנו ואת ילדינו לנכדים.
מדי שבת – צ'יפס על מדורה, בורקס וכוס קפה אצלכם בגינה. איש שיחה היית, איש העולם הגדול.
ואז מלוינה חלתה ובאו שנים של כאב כשאתה מטפל בה במסירות גדולה.
נפגשנו שוב כשכתבתי מפיך את סיפור חייך. אז הבנתי את מקורות הגידול שלך, את הקשר לתנועה, את עומק האמונה של דור שלם המנסה להגשים אידיאות של עולם חדש ולתרגמן לפרקטיקות של החיים.
אז הבנתי שאמירות שנאמרו לנו בילדותנו, שיקפו את הציפיות הגדולות שנקשרו בדרך גידולנו.
הבנתי את דמות העולם שרצית לברוא ואת הקושי הגדול שלקחת על עצמך.
נוח בשלום – איש עמל שכמוך

המוסד

בית הספר לכיתות ז' עד י'ב, כולל מגורי הנערים (פנימיה), נקרא 'המוסד החינוכי' או בקיצור 'המוסד'.

המוסד כלל 4 כיתות, כל אחת עם בית מגורים צמוד, וכיתה חמישית עם מגורים בצריפים מרוחקים יותר. עם השנים נוספו מועדון, מעבדה, קומונה וחדר מוזיקה. היום כל אלה מהווים את מתחם 'שדרת המוזות' (ע"ע).
בין 1959 כשנחנך המוסד, ועד 1971 כשהצטרפנו ל'מוסד צפית' בכפר מנחם, התחנכו ולמדו בו כל בני הקיבוץ וקבוצה אחת של חברת נוער (ארז). 12 שנים תיפקד המוסד כמרכז חייהם של בני הקיבוץ שכללו גם את תנועת השומר הצעיר, פעילות חברתית ותרבותית ,חוגים, נבחרות ספורט, מקהלה תזמורת וכד'. בכל כיתה היו גם מספר נערים שבאו מחוץ לקיבוץ וכונו 'ילדי חוץ'. המורים המטפלות והמדריכים כולם היו חברי הקיבוץ לבד ממספר מצומצם שבאו מבחוץ.



כשבן קיבוץ היה אומר שהוא היה שש שנים 'במוסד' הוא היה זוכה לא פעם למבטים מופתעים.

ממש מן העריסה

היום, כאשר ילדי הקיבוץ ישנים בבתי הוריהם, מוזר לחשוב שבימי הלינה המשותפת אמהות בקיבוץ "מסרו" את התינוקות שלהם לבית התינוקות בגיל שישה שבועות. היום התינוקות מגיעים לשם אחרי מספר חודשים, והם כמובן שם רק לשעות היום.

מטפלות התינוקות היו מקצועיות ביותר – הרי ההורים מסרו לידיהן היקר מכל.


יעל ארבל בבית התינוקות.

חיי גן

בתקופה של הלינה המשותפת (שנמשך עד 1991) הרוב המכריע של שעות היום של ילדי הקיבוץ היו בבתי הילדים. וכך היה גם עבור ילדי הגן. בגן (ובפעוטון) היתה פינת אוכל, פינות משחקים, חצר, מקלחת וחדרי שינה.

במשך שנים רבות גן ניצנים היה הגן ה-"ראשי" של הקיבוץ.

אבל עם ריבוי הילודה בקיבוץ היה צורך בגן נוסף. הוא נבנה באמצע שנות ה-70 – גן עפרים – שמלכתחילה תוכנן להיות מותאם ללינה המשותפת.

כמו בגן ניצנים, גם בעופרים היו אותן הפינות, אבל עיצוב הגן היה כך שמפינת המטבח שבה המטפלת (וכן, על פי רוב מדובר במטפלות ולא מטפלים) יכלה לראות את כל המתרחש בגן – באיזורי המשחק, וחדרי השינה לפניה, ובמקלחת מאחוריה.

תוכנית הבנייה של גן עפרים.

מעבר צפוף

בתחילת שנות ה-90 הקיבוץ כבר היה בתהליך של מעבר מלינה משותפת ללינה משפחתית. אבל מלחמת המפרץ הראשונה (1991) עם האיום של סאדאם חוסיין שנפציץ את הארץ זירז את התהליך. ברוב הדירות התשתיות לא היו מוכנות לקלוט את הילדים, אבל היה ברור שהם יצטרכו לישון אצל ההורים. הצורך היה דחוף, ונגריית הקיבוץ פעלה במהירות הבזק כדי להכין מיטות עבור כל משפחה.

דירות ההורים עדיין לא היו מתאימות ללינת הילדים, וכך יצא שבמקרים רבים מיטות הילדים מוקמו צמוד למטבחון (הקטן בלאו הכי) בדירת ההורים.

הילדים והספר

כידוע, עם ישראל מכונה "עם הספר". לספר מעמד חשוב בתרבות היהודית וגם הישראלית. אבל כיצד ניתן להעניק לדורות הצעירים את אהבת הספר? לקיבוץ חצור היתה דרך ייחודית – מפעל שנתי בכיתות היסוד בשם "מפעל הספר".


ילדי אלומה מציגים במפעל הספר – 1966.

חודש אחד במהלך שנת הלימודים הוקדש ל-"מפעל הספר". ילדי הכיתות חולקו לקבוצות מעורבות כאשר כל קבוצה בחרה בספר אחד מתוך רשימה. הילדים קראו את הספר (או לפחות אמרו שקראו את הספר) ולסיום החודש המחיזו קטע מתוכו בערב של כלל הכיתות. גם התפאורה, כמובן, הוכנה על ידי הילדים, והאירוע היה בין המרכזיים של שנת הלימודים.

מחנכי הכיתות מציגים לפני התלמידים.

התלמידים, וגם הוריהם, צופים באחת ההמחזות.

כאשר בית הספר עבר מחצור לישובים אחרים מפעל הספר הפך להיסטוריה. אבל אין זה אומר שהקיבוץ לא המשיך לחפש דרך לנטוע בילדים את אהבת הספר. וכך נולדה מסורת חדשה – ערב המוקדש לספרים – לא רק לילדים אלא גם למבוגרים – שבו ילדי כיתה א' מקבלים סימניה, התחלה חשובה לקראת חיים של הנאה מהקריאה.

בבית הספר גם לומדים לעבוד

עד לפני כשלושים שנה ילדי כיתות היסוד של חצור למדו בתוך הקיבוץ. לכל קבוצה היה בית ילדים של עצמו – בית שכלל חדרי שינה, חדר אוכל, וגם כיתה. לא רק למדה בשיטה "אינטגרטיבית" – כל החיים היו אינטגרטיביים. בגלל זה גם יום הלימודים כלל שעת עבודה, וחלק משמעותי מהעבודה הזאת היתה במשק הילדים.

שם ילדי הכיתות האכילו את החיות וניקו את הכלובים, וכך יצרו קשר לא רק עם החיות, אלא גם עם עולם העבודה.

הצילומים משנות ה-80.

מקומו המרכזי של המשק דעך כאשר תלמידי הקיבוץ יצאו מהבית לבתי ספר אחרים. אבל הוא בכל זאת נשאר מקום חשוב עבור הילדים.

הצילום משנת 2003.

על הקו בין המטבח לבית הילדים

במהלך היום ילדי הפעוטונים והגנים נמצאים בבתי הילדים – וזה כולל ארוחות בוקר וצהריים. בימי הלינה המשותפת, וגם לא מעט שנים אחרי-כן, גם ילדי הכיתות אכלו בבתי הילדים. ארוחות הבוקר הוכנו על ידי העובדים של בתי הילדים, אבל ארוחת הצהריים הובאה מהמטבח אל הבית.

היתה תקופה שבה איזור מיוחד של המטבח – "מטבח הילדים" – הוקדש לאוכל של הילדים, ולכל בית ילדים היו כלים מיוחדים שבהם האוכל הגיע לבית. המטפלת נהגה להגיע למטבח עם עגלה מיוחדת של הגן. עגלות אלו נבנו במסגריית הקיבוץ ובמהלך השנים הם זכו לעיצובים שונים וייחודיים.

"שומר לילה, בוא לגן ניצנים"

בתקופת הלינה המשותפת ילדי הקיבוץ ישנו בבתי הילדים. כמובן שהיה צורך לשמור עליהם, ולדאוג שהם יוכלו לישון בבטחה. בנוסף לשומרים בשער הקיבוץ שמרו במהלך הלילה בבית התינוקות ושומר אחד סייר בין בתי הילדים. בבית התינוקות הותקן "שמרטף" שקלט רחשים מכל בתי הילדים. לרשות שומר בתי הילדים היה מכשיר קשר שבאמצעותו אפשר היה ליידע אותו מבית התינוקות שילד התעורר באחד מבתי הילדים, ואז הוא היה ניגש למקום כדי לעזור.

קשה להשאר ער לילה שלם, ובאמצע הלילה השומרים התכנסו בבית התינוקות לארוחת לילה. מוזר ככל שהדבר נראה לנו היום, על פי רוב הסידור הזה של לינה בבתי הילדים התקבל לרוב כמובן מאליו. ומוזר גם שאפשר היה לעשן בתוך בית התינוקות.

עוזי, מכשיר הקשר, ומעפרה בבית התינוקות.

במשך הלילה

בליל שבת התנדנדתי להנאתי ב"כסא הסבתא" בבית התינוקות. לילה שקט להפליא, לילה אחרון של שבוע שמירה בבתי הילדים
דעתי כדעת סוזי "הלילה זה נושא שיש לבחון אותו כל פעם מחדש מפני שיש שינויים גדולים".
אין ספק שההורים רגועים, ביודעם שילדיהם ישנים בשקט ושיש טיפול מתאים בשעת הצורך. יודעים אנו את ההשפעה החיובית של שקט ההורים על שלוות ילדיהם.
הופתעתי שיחסית מעטים זוגות ההורים הרגילים לפקוד את פעוטיהם לבקור לילה לפני לכתם לישון. אפשר לחשוב זאת כסימן חיצוני לשלום ושקט.
השתפרו "אמצעי התקשורת". חיובי מאד הנוהג ששומר הלילה עובר את כל קבוצות הילדים ומאחל "לילה טוב".
השמרטף הוא מכשיר פלא, המאפשר להיות ליד ילד בוכה תוך רגע, אולם בוודאי אין להסתפק בהשגים.
הצעתי שכל מטפלת, בליל השמירה הראשון צריכה להתייצב בגמר ההשכבה ולמסור לשומר הלילה על הדברים "הקטנים" אליהם יש לשים לב, כגון שם הארנבת של יגאל הנופלת לו לפעמים בלילה, צבע הספל ממנו רגילה ענת לשתות, כיצד אוהב נח להתכסות, ועד, ועוד…

גיורא בן יהודה – על התל 13.2.1970