כאשר לכל משפחה יש לפחות מכונית אחת

עם השנים הצורך במכוניות של הקיבוץ הלך והתמעט. נכון לתחילת 2021 הקיבוץ מחזיק רק שני כלי רכב “ציבוריים” והשיטה הנהוגה של הזמנה דרך אתר האינטרנט של הקיבוץ נעשית מיותרת, והמחשב שהוצב ליד הטלפון כבר הוצא ממקומו.

מעכשיו מי שמבקש להזמין רכב מתקשר לאחראי הרכב ומקווה שאחת משתי המכוניות פנוי.

כאשר מכוניות היו מצרך מאד מבוקש

היום כמעט לכל משפחה בחצור יש לפחות מכונית אחת, ולכל אורך הכבישים יש מקומות חנייה. אבל עוד בשנות ה-90 רק למעט משפחות היו מכוניות פרטיות, ומי שביקש לנסוע מחוץ לקיבוץ היה צריך להזמין את אחד מהמכוניות של הקיבוץ.

היתה טקסיות לתהליך. מספר פעמים בשבוע שלמה כהן היה מגיע לחדר האוכל בערב (הרי עדיין היו ארוחות ערב שם) עם פנקס, והחברים שרצו להזמין רכב היו מתקהלים סביבו. החבר נקב בתאריך ושלמה היה בודק אם יש מכונית פנוי כדי לוודא שההזמנה תצא לפועל.

אין לנו צילום של שלמה בזמן הזמנת רכב. אם למישהו יש, הארכיון ישמח לקבל.

כל ערב שלמה היה תולה רשימה של הנסיעות של היום למחרת. גם פעילים בעלי רכב היו נרשמים ואפשר היה להזמין מקום בנסיעה שלהם.

ארנון בן-בשט בודק את רשימת נסיעות רכבי הקיבוץ – בתקופה שלפני שהזמנת רכב נעשה ממוחשב.

עם השנים הזמנת הרכב עברה לאתר אינטרנט, ומספר המכוניות של הקיבוץ הלך והתמעט. בכל זאת, עדיין אפשר להזמין רכב (מהבית או מהמחשב בחדר האוכל) וכספת ובה המפתחות נמצאת ליד המחשב.

אבל גם הסידור הזה מפנה את מקומו לסידור חדש.

הלב הפועם של הקיבוץ – של פעם

חדר האוכל של הקיבוץ לא רק סיפק ארוחות שלוש פעמים ביום לחברים ולתושבים. הוא גם היה מקום מפגש (גם כאשר כבר אין צורך למלא שולחנות). ובנוסף, הוא היה אחד הערוצים המרכזיים של העברת מידע לחברים. לוח המודעות היה מלא במידע חשוב, ותאי הדואר שבכניסה המערבית לחדר האוכל היו מתמלאים עם מכתבים מבחוץ ועם ידיעות פנימיות לחברים.

היום מודעות עדיין נתלות בלוח, אבל נדמה שלעתים קרובות יותר הוא כמעט ריק.

מה? לא צריכים למלא שולחנות?

חדר האוכל נבנה ב-1956. עוד לפני חדר האוכל הנוכחי (שהורחב פעמיים מאז) השיטה היתה “למלא שולחנות”. הסועדים לא בחרו היכן לשבת, אלא התיישבו לפי המקום הפנוי הבא. היה אפילו קורה שאנשים שנכנסו יחד מצאו את עצמם בשולחנות שונים.

כל זה השתנה כאשר בסוף 1971 הונהג הגשה עצמית בארוחות בוקר. עכשיו אפשר היה למלא את המגש ולבחור לאן להתיישב ולאכול.

בצילום: ירדנה בר-אמוץ וטובה נחתומי מכינות את ארוחת הבוקר בהגשה העצמית

היום נראה לנו הגיוני ביותר שכל אחד יכול לשבת היכן שרוצה. עם זאת, באמצעות “מילוי שולחנות” חברי הקיבוץ נמצאו בקשר עם חברים שמעבר לחוג הקטן של חבריהם. עם כל אי-הנוחות אשר בדבר, היה בזה גם משהו חיובי.

הכנת חדר האוכל לפני ההגשה העצמית דרשה עבודה רבה – השולחנות היו ערוכים לארוחה עם צלחת וכוס לכל סועד, וכל הכלים הדרושים לאותה ארוחה.

הצילום מהתקופה של המעבר להגשה עצמית. השולחנות ערוכים לארוחת צהריים, אבל כבל החשמל התלוי שנראה באמצע הצילום מעיד שבארוחות האחרות החברים לקחו אוכל בעצמם מעגלות שמוקמו בחדר האוכל.

במרכז החיים המשותפים

בקיבוץ של היום, כמו ברוב המקומות שאנחנו מכירים, בית המשפחה נמצא במרכז. ממנו אנחנו יוצאים בבוקר ואליו אנחנו חוזרים בערב. כך עשינו גם לפני דור, אבל סביר להניח שרוב החברים לא ראו בדירה (ב-“חדר”) את המרכז. לכותר הזה זכה, בוודאי, חדר האוכל. שם אכלו את כל הארוחות, ושם נפגשים עם חברי הקיבוץ שהיו, במידה רבה, המשפחה שלנו.

בבוקר, ביציאה לעבודה, עברו קודם דרך חדר האוכל לשתות כוס תה ולאכול פת לחם עם ריבה, ולשוחח עם החברים – כל אחד למקום העבודה שלו.

בתמונה: ז’קו ירון ו-צבי מרקמן משוחחים מעל כוס תה בבוקר לפני היציאה לעבודה.