עיצוב החינוך המשותף בחצור

בחצור, כמו ברוב יתר הקיבוצים בארץ, ילדי הקיבוץ גדלו בבתי ילדים ושהו בהם רוב שעות היום. הם בילו שעות רבות עם המטפלות והמחנכים. אפשר ללמוד על חיי הקבוצה מזכרונות של נורית מלמד מקבוצת חרמש, קבוצת הבנים הראשונה.

ילדי קבוצת חרמש – עם המטפלת פרומה קרני.

על פרומה קרני (אוקטובר, 2020)

באתי היום, לספר על פרומה, לא לפאר אותה, לספר על פרומה האישה, שהייתה מטפלת שלנו בכיתות יסוד.

שהייתה בשבילי המטפלת המיתולוגית, ממנה לומדים על החיים, החל מאיך שוטפים רצפה  וכלה בכל סודות ההתפתחות המינית.

היום אפשר לשמוע יותר על עוולות החינוך המשותף ולא אתווכח עם הביקורת שאנחנו מרגישים היום, אני רוצה לספר על פרומה שהייתה שם בשבילנו, שהאמינה שבית הילדים הוא הבית וכך התייחסה לעבודתה שנמשכה מבוקר עד ערב. בטבעיות ובשמחה, בקפדנות – על ניקיון וסדר, באמהיות נבונה ביחסה לבעיות ההתבגרות שלנו.

אני רוצה לספר על פרומה  כדי להאיר לדורות אחרינו את הדמויות שנשאו את הרעיון הקיבוצי על כתפיהם, שתרגמו הכרזות אידיאולוגיות לחיי יומיום שבשבילנו היו הדמויות שמהם הבנו את החיים בנוסף על הורינו.

היית אתנו כשעברנו לעין החורש, קבוצת ילדים לא פשוטה, שכקבוצה בכורה עברה את כל הטרנדים החינוכיים אבל גם זכתה להמון תשומת לב, ואת היית חלק מאותה תשומת לב ציבורית שנתנה לנו להרגיש כל כך חשובים לעולם המבוגרים.   נדרשה מאתנו הרבה אחריות ועצמאות ואת היית  במקום שהדרישות האלה גרמו לנו לגאווה.

נוחי בשלום אישה רבת מעש ויהי זכרך מאבני המקום הזה.

על ז’קו ירון (ינואר, 2013)

שלום לך ז’קו
שלום לך המורה שלנו
שלום לך איש מופת.

לראשונה נפגשנו כשאתה נבחרת להיות המחנך של קבוצת חרמש.
ואנחנו אז, קבוצת ילדים פרועים למדי, “בוגרי” מלחמת השחרור – עלינו לכיתה ג’ ולא ידענו לקרוא ולכתוב.
את השנה שעברה מאז תום המלחמה, בילינו במשחקי מלחמה בתעלות ובבונקרים שנשארו בחצר.
אינני יודעת האם ניתן לך ללמוד בסמינר הקיבוצים כשנקראת לדגל, אך כושר ההמצאה שלך והיצירתיות שאינה יודעת גבול, שמשו אותך היטב.
במקום להכניס אותנו לכיתה, נכנסת איתנו לתעלות ולבונקרים וכך למדנו את נושא הלילה – אסטרונומיה לכיתה ג’. בלילות צפינו בכוכבים מתוך העמדות שהכנו, בבקרים הכתבת לנו את כל תורת ההתמצאות בכוכבים – כך למדנו קרוא וכתוב וגם אסטרונומיה, דרך הידיים.
את הקריאה רכשנו כשהיה עלינו לפענח שידורי מורס וכל מיני כתבי סתר, הודעות מוצפנות ששולחים מעבר לקוי האויב.
בשנה אחת השגנו כל מה שהיינו אמורים ללמוד בשלוש שנים.
לשום נושא לא היתה ממש צורה של בית ספר, אך הלימוד היה מאד אינטנסיבי. את מבנה הצמח, המזיקים ושיטות גידול ירקות, למדנו מפי פרופ’ חצילי ממכון וייצמן. אנחנו תארנו לו במכתבים מפורטים מה קורה בגינה שהקמנו והוא החזיר לנו בתיאור הצמח ולמה הוא זקוק.
אוי לאותו יום כשהזמנו אותו לסיום הנושא ובתום הברכה שנשא הוא הוריד את זקן הפרופסור ועמד שם חבר קבוץ שהתחפש. הסתבר שמשך כל הנושא התכתבנו איתך…..
אהבת לצטט את רוסו שקרא “בחזרה אל הטבע” והיית חדור הרגשת שליחות, ליצור מאיתנו דור בריא ומשוחרר מהתסביכים של הדור שלך. חזרת ואמרת לנו: איזה מזל יש לכם שככה מגדלים ומלמדים אתכם ושהורינו לא זכו לתנאים כאלה … ולנו לא נותר אלא להיות אסירי תודה.
אתה הקמת את משק הילדים במו ידיך – כלובים לחיות ושדה תלתן זרענו ולמדנו לקצור בחרמש – כך הוכשרנו לחיי העבודה המאושרים שנכונו לנו.
איש חרוץ ופעלתן היית עד יומך האחרון. נחוש מאד ללמדנו את ערך עבודת הכפיים מבחן שלא תמיד עמדנו בו.
גולת הכותרת של חיינו היצירתיים היו סיומי הנושא. כל סיום כזה היה אירוע כל קיבוצי שבמרכזו הצגה מושקעת, עם תפאורה ותלבושות ותאורה כמו היינו אחד מגדולי תיאטראות אירופה.
אנחנו כתבנו מחזות ושירים, ציירנו ופסלנו וניגנו, שיחקנו ורקדנו.
איש אשכולות היית. ידעת ואהבת לצטט את הפילוסופים הגדולים ואנשי המדע וכך בנית לנו עולם של אידיאות מנומקות עם דרכים להגשמתן.
לא תמיד הלבשת האידיאות על חיינו צלחה אך כל חיי אני מודה לך על האופקים הרחבים שפתחת בפני והיצירתיות שטיפחת אצלי.
לימים נפגשנו שוב כשמלוינה ואתה אימצתם אותנו ואת ילדינו לנכדים.
מדי שבת – צ’יפס על מדורה, בורקס וכוס קפה אצלכם בגינה. איש שיחה היית, איש העולם הגדול.
ואז מלוינה חלתה ובאו שנים של כאב כשאתה מטפל בה במסירות גדולה.
נפגשנו שוב כשכתבתי מפיך את סיפור חייך. אז הבנתי את מקורות הגידול שלך, את הקשר לתנועה, את עומק האמונה של דור שלם המנסה להגשים אידיאות של עולם חדש ולתרגמן לפרקטיקות של החיים.
אז הבנתי שאמירות שנאמרו לנו בילדותנו, שיקפו את הציפיות הגדולות שנקשרו בדרך גידולנו.
הבנתי את דמות העולם שרצית לברוא ואת הקושי הגדול שלקחת על עצמך.
נוח בשלום – איש עמל שכמוך

הילדים והספר

כידוע, עם ישראל מכונה “עם הספר”. לספר מעמד חשוב בתרבות היהודית וגם הישראלית. אבל כיצד ניתן להעניק לדורות הצעירים את אהבת הספר? לקיבוץ חצור היתה דרך ייחודית – מפעל שנתי בכיתות היסוד בשם “מפעל הספר”.


ילדי אלומה מציגים במפעל הספר – 1966.

חודש אחד במהלך שנת הלימודים הוקדש ל-“מפעל הספר”. ילדי הכיתות חולקו לקבוצות מעורבות כאשר כל קבוצה בחרה בספר אחד מתוך רשימה. הילדים קראו את הספר (או לפחות אמרו שקראו את הספר) ולסיום החודש המחיזו קטע מתוכו בערב של כלל הכיתות. גם התפאורה, כמובן, הוכנה על ידי הילדים, והאירוע היה בין המרכזיים של שנת הלימודים.

מחנכי הכיתות מציגים לפני התלמידים.

התלמידים, וגם הוריהם, צופים באחת ההמחזות.

כאשר בית הספר עבר מחצור לישובים אחרים מפעל הספר הפך להיסטוריה. אבל אין זה אומר שהקיבוץ לא המשיך לחפש דרך לנטוע בילדים את אהבת הספר. וכך נולדה מסורת חדשה – ערב המוקדש לספרים – לא רק לילדים אלא גם למבוגרים – שבו ילדי כיתה א’ מקבלים סימניה, התחלה חשובה לקראת חיים של הנאה מהקריאה.

בבית הספר גם לומדים לעבוד

עד לפני כשלושים שנה ילדי כיתות היסוד של חצור למדו בתוך הקיבוץ. לכל קבוצה היה בית ילדים של עצמו – בית שכלל חדרי שינה, חדר אוכל, וגם כיתה. לא רק למדה בשיטה “אינטגרטיבית” – כל החיים היו אינטגרטיביים. בגלל זה גם יום הלימודים כלל שעת עבודה, וחלק משמעותי מהעבודה הזאת היתה במשק הילדים.

שם ילדי הכיתות האכילו את החיות וניקו את הכלובים, וכך יצרו קשר לא רק עם החיות, אלא גם עם עולם העבודה.

הצילומים משנות ה-80.

מקומו המרכזי של המשק דעך כאשר תלמידי הקיבוץ יצאו מהבית לבתי ספר אחרים. אבל הוא בכל זאת נשאר מקום חשוב עבור הילדים.

הצילום משנת 2003.

“שומר לילה, בוא לגן ניצנים”

בתקופת הלינה המשותפת ילדי הקיבוץ ישנו בבתי הילדים. כמובן שהיה צורך לשמור עליהם, ולדאוג שהם יוכלו לישון בבטחה. בנוסף לשומרים בשער הקיבוץ שמרו במהלך הלילה בבית התינוקות ושומר אחד סייר בין בתי הילדים. בבית התינוקות הותקן “שמרטף” שקלט רחשים מכל בתי הילדים. לרשות שומר בתי הילדים היה מכשיר קשר שבאמצעותו אפשר היה ליידע אותו מבית התינוקות שילד התעורר באחד מבתי הילדים, ואז הוא היה ניגש למקום כדי לעזור.

קשה להשאר ער לילה שלם, ובאמצע הלילה השומרים התכנסו בבית התינוקות לארוחת לילה. מוזר ככל שהדבר נראה לנו היום, על פי רוב הסידור הזה של לינה בבתי הילדים התקבל לרוב כמובן מאליו. ומוזר גם שאפשר היה לעשן בתוך בית התינוקות.

עוזי, מכשיר הקשר, ומעפרה בבית התינוקות.

במשך הלילה

בליל שבת התנדנדתי להנאתי ב”כסא הסבתא” בבית התינוקות. לילה שקט להפליא, לילה אחרון של שבוע שמירה בבתי הילדים
דעתי כדעת סוזי “הלילה זה נושא שיש לבחון אותו כל פעם מחדש מפני שיש שינויים גדולים”.
אין ספק שההורים רגועים, ביודעם שילדיהם ישנים בשקט ושיש טיפול מתאים בשעת הצורך. יודעים אנו את ההשפעה החיובית של שקט ההורים על שלוות ילדיהם.
הופתעתי שיחסית מעטים זוגות ההורים הרגילים לפקוד את פעוטיהם לבקור לילה לפני לכתם לישון. אפשר לחשוב זאת כסימן חיצוני לשלום ושקט.
השתפרו “אמצעי התקשורת”. חיובי מאד הנוהג ששומר הלילה עובר את כל קבוצות הילדים ומאחל “לילה טוב”.
השמרטף הוא מכשיר פלא, המאפשר להיות ליד ילד בוכה תוך רגע, אולם בוודאי אין להסתפק בהשגים.
הצעתי שכל מטפלת, בליל השמירה הראשון צריכה להתייצב בגמר ההשכבה ולמסור לשומר הלילה על הדברים “הקטנים” אליהם יש לשים לב, כגון שם הארנבת של יגאל הנופלת לו לפעמים בלילה, צבע הספל ממנו רגילה ענת לשתות, כיצד אוהב נח להתכסות, ועד, ועוד…

גיורא בן יהודה – על התל 13.2.1970

חברת הילדים

המסגרת החינוכית של ילדי הקיבוץ בכיתות א’-ו’ נקראת ‘חברת הילדים’.

זוהי המסגרת שאחרי שעות בית הספר בה נערכת פעילות בתחומי חינוך, חברה, תרבות, וספורט בהדרכת מדריכים ומטפלות מבוגרים.

חברת הילדים מחולקת ל’מרחבים’ שהם קבוצות לפי הגילאים.

בצילום: פתיחת שנת הלימודים בכיתות היסוד – 1968

עד שנות ה 90′ חברת הילדים נקראה בשם ‘אלומה’. ישנן כמה גרסאות למקור השם. אחת מהן היא שבשנת 1955-6 היו בחברת הילדים שלוש קבוצות: ‘שיבולים’, ‘דגן’ ו’עומר’, וכשמאגדים אותם יוצרים אלומה.

שלושה המרחבים המרכיבים היום את חברת הילדים נקראים ‘עומר’ (כיתה א’) ‘שיבולים’ (ב’-ג’) ו’אלומה’ (ד’-ו’). איך שגלגל מסתובב…

הנדידה

‘הנדידה’ היא שיחזור נדידת בני ישראל במדבר, המתקיים כל שנה סמוך לסדר פסח, ע”י חברת הילדים.

ההכנות לנדידה מתחילות בהתחלת חופש פסח והן כוללות חלוקת הילדים לשבטים, בנית מתקנים שונים מסנדות, הכנת כלי בישול מקופסאות שימורים וכד’.

כל שבט בוחר לו שם משמות שבטי ישראל, ראש שבט (בד”כ ילד מהקבוצה הבוגרת) ומכין את דגל השבט אותו ישא, כל ילד בתורו, במהלך הנדידה.

יום הנדידה הוא מאורע יחודי: הילדים צועדים בצורה מסודרת, לפי השבטים, כשבראש כל שבט נישא הדגל. על ראשי הילדים ‘בנדנות’ והמהדרין אף חובשים כפיות “אמיתיות”. הקטע הראשון של הנדידה נעשה בתוך הקיבוץ והוא מלווה בקריאות קצובות בנוסח ‘שבטים רגל!’. במאסף נמצאת קבוצת המלווים המבוגרים.

יעד הנדידה המסורתי הוא חורשת הזיתים ובשנים עברו היו גם נדידות ל’עמק הנעלם’ ולמקומות אחרים. לאחר ההגעה לחורשת הזיתים כל שבט מעמיד את המתקנים השונים שהכין (שולחן אוכל, מתקן לקירור, מתקן לתליית התיקים האישיים וכד’), מכין את האוכל ולאחר מכן את הופעת השבט.

בשעות הצהריים ניתן לראות רכבים רבים עם הורים שעושים דרכם מהקיבוץ לחורשת הזיתים.


בצילום: הנדידה בחברת הילדים – 1958

‘הנדידה’ הראשונה  הייתה ב 1953 ומי שהגו ויזמו אותה היו בני רוזנברג (נהרג ב 1947) וז’קו ירון.