לא על הלחם לבדו

בשנים הראשונות הדאגה המרכזית של הקיבוץ, ושל חברי הקיבוץ, היתה הפרנסה. קיבוץ איננו יכול להתקיים אם הוא איננו מצליח להתפרנס. אין זה אומר שלא דאגו לנפש. היתה ספרייה, והיתה מוסיקה, הוכנו הצגות. לרגע אלה לא נזנחו. ובכל זאת, קשה היה למצוא תקציבים לאמנות.

בינואר 1975 הוקמה ועדת אמנים שתפקידה היה לתמוך בצרכים בחברי הקיבוץ שעסקו באמנות ממגוון סוגים.

בצילום: יהודה אלעזר, דב אורנר, זאב קרישר (מהגב), קלאוס טוביאס משוחחים בעת תערוכה.

במכחול

היום, כאשר לרוב מאיתנו יש זמן פנוי, חברי קיבוץ רבים פונים לאמנויות ולמלאכות. לא מעטים מאלה מתגלים כמוכשרים מאד ואנחנו נהנים לראות את יצירותיהם בתערוכות בגלריה.

אבל היו, ויש, אמנים שגם "מוכרים" כאמנים – חברים אשר רשומים באגודות האמנים הישראליות.


לאה צימרמן


דב אורנר

מוצאים זמן לכתוב

חצור התברך במספר סופרים (ולא רק כאלה שכותבים למגירה). נכון לימינו אף אחד מהספרים של סופרי חצור לא הפך לרב-מכר, אבל יש כבוד לא קטן בכך שחצור הוא ביתם של מי שמפרסם ספר. ומוצגים כאן רק חלק קטן מהתפוקה החצורית.

בצילום: ספר זכרונות של רחל מכבי, ספר לימוד של צבי אטקין, ספר שירים של אנדה הראל-דגן.

השאיפה ליופי

בעצם, כל אחד יוצר, ולקיבוץ חצור לאפשר את היצירה הזאת. אבל יש מי שיוצר בתוך ביתו ולעצמו, ויש מי שיוצר ויצירתו יוצאת לעולם. ויש בינינו כאלה שלא רק יוצרים, אלא גם זוכים להכרה רחבה. חצור התברך במספר יוצרים כאלה.

זאב קרישר ליד אחד הפסלים שלו.