תגית: משפחה

בחצור, כמו בקיבוצים אחרים, הילודה איננה הדרך היחידה שבה משפחות גדלות. יש גם קליטה. במגוון דרכים חברים חדשים הצטרפו לקיבוץ – חברות נוער, אולפן, מתנדבים – וברוב המקרים הנקלטים החדשים האלה זכו להשתלב לתוך משפחות גרעיניות בקיבוץ.

הנה, בשנות ה-60 בני ו-רוחמה קלברש יצאו עם הבנות רחלי ורותי לנטוע עצים בט”ו בשבט:

וכשלושים שנה מאוחר יותר, כאשר הבנות כבר אינם בקיבוץ, אנחנו שוב פוגשים את רוחה כאשר היא נוטעת עץ על משפחת הלפר, עם הבן ה-“מאומץ” איאן:

עבודות העישוב בגיוסים היתה לרוב עבודה של ידיים מבוגרות. אבל בשעות הבילוי הילדים היו אצל ההורים, ומי ישמור עליהם כאשר ההורים יוצאים לגיוס? זאת ועוד: היציאה לגיוסים על הילדים העניקו הזדמנות לפתח את הזיקה לחקלאות ולעבודה אצל הילדים.

טובה ו-אלישע שומרות, עם איתן ואילן בגיוס תפוחי אדמה.

פורמה קרני עם נחום ואורית בגיוס עישוב כותנה.

בתחילת שנות ה-90 הקיבוץ כבר היה בתהליך של מעבר מלינה משותפת ללינה משפחתית. אבל מלחמת המפרץ הראשונה (1991) עם האיום של סאדאם חוסיין שנפציץ את הארץ זירז את התהליך. ברוב הדירות התשתיות לא היו מוכנות לקלוט את הילדים, אבל היה ברור שהם יצטרכו לישון אצל ההורים. הצורך היה דחוף, ונגריית הקיבוץ פעלה במהירות הבזק כדי להכין מיטות עבור כל משפחה.

דירות ההורים עדיין לא היו מתאימות ללינת הילדים, וכך יצא שבמקרים רבים מיטות הילדים מוקמו צמוד למטבחון (הקטן בלאו הכי) בדירת ההורים.

בתחילת הדרך כולם בקיבוץ היו צעירים – ויש אומרים צעירים שלא האמינו שאי-פעם יזדקנו. עד אשר נולדו הילדים הראשונים הקיבוץ היה חברה חד-דורית. אבל לא רק ילדים נולדו. (וגם הורים של חברים נקלטו.) עם השנים נולדו גם נכדים, ואפילו נינים. הקיבוץ נעשה לחברה שבה ארבעה דורות מתהלכים יחדיו בשבילים, וחוגגים אירועים – הן במסגרת קהילתית, והן משפחתית.

רחל ארנן עם הבת יעל, הנכדה אסתר, ונין בעגלה.

נחמה כהן חוגגת 89 בחיק המשפחה, עם הנכדה שני.

טלוויזיה לכל משפחה חולקה באמצע שנות ה-70 – מכשירים כבדים עם תמונה שחור-לבן … ותחנה אחת שאפשר היה לצפות בה. הצפייה המשפחתית היתה, כמובן, שונה מאד מהצפייה המשותפת כאשר לקיבוץ היה מכשיר אחד, ובהמשך מספר מכשירים ציבוריים.

הצפייה המשפחתית הפכה לחלק חשוב בשעות הבילוי – במיוחד כאשר בארץ פותחו תוכניות לילדים.

בתמונה: משפחת רוסיאנסקי במרפסת הבית בשעות אחר הצהריים.

בעידן של הטלפונים הסלולריים האישיים קשה לתאר שפעם שיחת טלפון פשוטה היתה דבר מורכב. בתקופה מסוימת הטלפון היחיד של הקיבוץ היה במזכירות והיה צורך לגשת לשם כדי לטלפן, או לקבל שיחה. (היות וגם ביתר המדינה לרבים מחוץ לקיבוץ לא היו טלפונים לא היה צפי לשיחות רבות.) הטלפון הציבורי מוקם באולם הספורט, וגם שם היה תור להשתמש בו. ואז, בסוף שנת 1983, החברים זכו לטלפונים בדירות. אפילו הוחלט על מספר שיחות “חינם” (ז”א כחלק מהתקציב האישי) לחבר. עידן חדש של ממש נפתח … גם אם היום זה נראה כהיסטוריה עתיקה.

קית הול מחלק טלפונים חדשים לחברים

מה עושים ביום שישי אחרי הצהריים, לפני כניסת השבת?

יש המון שאפשר לעשות, ובשנות השישים אחד הדברים האלה היה … לצחצח נעליים.

חשוב לזכור שלא לפני הרבה שנים נעלי עור היו מצרך יקר והיה צורך לשמור עליהן (בזמנו אפילו תיקנו אותן).

בצילום: חיים מאירי מצחצח נעליים.