בשיפור מתמיד

כולנו אוכלים, ולכן כולנו זקוקים למקום שבו אפשר לאכול. כך גם בקיבוץ. אבל במהלך שנים ארוכות כולם אכלו בחדר האוכל … גם כאשר הוא היה ממש קטן.

חדר האוכל על הגבעה – לפני בניית חדר האוכל הנוכחי

חדר האוכל והמטבח אינם יכולים לקפוא על שמריהם. הקיבוץ גדל ומשתנה ומה שפעם הספיק לאוכלוסיית המקורית כבר איננו מתאים. זה נכון לגבי ציוד המטבח וגם לגבי חדר האוכל. ב-1956 נחנך חדר האוכל של היום, אם כי כאשר הוא נפתח היה בו רק אגף אחד – המערבי של היום.

אריה גילת גוזר את הסרט לפתיחת חדר האוכל – אוגוסט, 1956 – כאשר ילדי חצור (שדווקא לא הרבו להכנס לחדר האוכל) מתרגשים מהאירוע.

סביר להניח שעבור חברי הקיבוץ ב-1956 חדר האוכל שנפתח, עם האגף המערבי בלבד, היה שיא הפאר, והחברים שבאו לאכול פגשו שולחנות ערוכים. כיאה למרכז תרבותי בקיבוץ, הקירות גם הציגו אמנות. במקרה של הצילום הזה, תערוכה של עבודות של יהודית אורן.

על אף העובדה שחדר האוכל הנוכחי נמצא איתנו כבר מעל 60 שנה, הוא נראה שונים מאד היום מאשר בזמן שנבנה. לפני בניית העזרה (האגף האמצעי) היו חלונות רבים:

ולהבדיל מהיום שיש שביל מדרום-מערב שעולה לחדר האוכל, בשנים הראשונות לא היה בכלל שביל מהכיוון הזה.

כזכור, עם השנים חדר האוכל והמטבח עבור שיפוצים רבים … עד ימינו:

איציק אוחיון בוחן את השיפוצים במטבח.

בזמן השיפוץ כלי המטבח הועברו לחדר האוכל שבאותו הזמן היה סגור.

 

מה? לא צריכים למלא שולחנות?

חדר האוכל נבנה ב-1956. עוד לפני חדר האוכל הנוכחי (שהורחב פעמיים מאז) השיטה היתה “למלא שולחנות”. הסועדים לא בחרו היכן לשבת, אלא התיישבו לפי המקום הפנוי הבא. היה אפילו קורה שאנשים שנכנסו יחד מצאו את עצמם בשולחנות שונים.

כל זה השתנה כאשר בסוף 1971 הונהג הגשה עצמית בארוחות בוקר. עכשיו אפשר היה למלא את המגש ולבחור לאן להתיישב ולאכול.

בצילום: ירדנה בר-אמוץ וטובה נחתומי מכינות את ארוחת הבוקר בהגשה העצמית

היום נראה לנו הגיוני ביותר שכל אחד יכול לשבת היכן שרוצה. עם זאת, באמצעות “מילוי שולחנות” חברי הקיבוץ נמצאו בקשר עם חברים שמעבר לחוג הקטן של חבריהם. עם כל אי-הנוחות אשר בדבר, היה בזה גם משהו חיובי.

הכנת חדר האוכל לפני ההגשה העצמית דרשה עבודה רבה – השולחנות היו ערוכים לארוחה עם צלחת וכוס לכל סועד, וכל הכלים הדרושים לאותה ארוחה.

הצילום מהתקופה של המעבר להגשה עצמית. השולחנות ערוכים לארוחת צהריים, אבל כבל החשמל התלוי שנראה באמצע הצילום מעיד שבארוחות האחרות החברים לקחו אוכל בעצמם מעגלות שמוקמו בחדר האוכל.

אמנם במהלך כל השנים האוכל לא היה “חינם”, אבל החבר הפרטי לא הרגיש ישירות את עלותו. ואז, באמצע שנות ה-90 נערך שינוי מהותי נוסף – התחלנו לשלם ישירות על הארוחות, והחישוב היה לפי מספר המנות שלקחנו. עם השינוי צוות הוודיאו ראיינה את המחסנאים ואת הסועדים על מנת ללמוד על התגובות לשינוי המשמעותי הזה.

לנשים בלבד?

הקיבוץ חרט על דגלו שוויון בין המינים, אבל על אף העובדה שזה אמר שכל אחד ואחת מקבל/ת לפי צרכיו/צרכיה, במקרים רבים זה לא הביא יחד איתו שינוי בתפקידים המסורתיים.

אמנם הן ניהלו את המקומות המסורתיים האלה על הצד המקצועי ביותר, במהלך השנים הנשים עדיין מצאו את עצמן בחינוך ובמטבח.

בצילום: מרסל ברין, יהודית פרחי, סלביה קדם, מתי פיירמן, נירה נחתומי, לילי פורת

 

מקדימים קום

היום נהוג לשתות כוס כפה, ואולי לאכול משהו קל. אבל לפני דור ושניים, כאשר המטבח הביתי עדיין לא היה מתאים לארוחת בוקר של ממש, נהגו לעלות לחדר האוכל למשהו לפני היציאה לעבודה.

ואם החברים מגיעים לחדר האוכל מישהו צריך להיות שם עוד יותר מוקדם כדי להכין את הקפה ואת הדייסה. זהו התפקיד של “בישול בוקר“.

בתמונה: אליהו ארבל

על המר, אבל גם על המתוק

כאשר חושבים על המטבח חושבים על הארוחות שצריכים להכין. אבל קיבוץ בלי מנה שלישית, או במקרה הזה עוגת יום הולדת, איננו קיבוץ שישרוד.

בימי שישי אסתר בן שלום נהגה להכין עוגה לכל משפחה (ועוגה קטנה יותר ליחידים). היא גם הכינה עוגות יום הולדת.

הקיבוץ צועד על בטנו, וסועד

כולם חייבים לאכול, וזאת הסיבה שבמשך שנים ארוכות חדר האוכל והמטבח היו במרכז הקיבוץ.

ועל אף הרצון ליצור שוויון, על פי רוב במטבח עבדו חברות, אם כי כבר שנים שתפקיד ה-“שף” נעשה גברי.

בתמונה: ???

css.php