תגית: חפצים

איך מזהים חבר קיבוץ? יש לא מעט סימנים, אבל אחד הברורים ביותר היה תגית עם מספר על הבגדים. אפשר לסמן באמצעות עט שאיננו נמחק, אבל שיטת הסימון העדיפה ביותר היתה באמצעות פיסת בד עם מספר החבר שהוצמדה והודבקה לבגד באמצעות מכונת התרמית.

היום המכונה יושבת יתומה במה שנשאר מהקומונה – ולידה הנחיות השימוש במקרה הבלתי צפוי שמישהו יצטרך להדליק אותה כדי לסמן בגד:

המספר, כמובן, לא הודבקה לבגד כדי שכולם יידעו שמדובר בקיבוצניק. הצורך המרכזי היה לזהות של מי הבגד כאשר חילקו את הבגדים אחרי הכביסה לתוך התא של החבר.

עמרם אטקין, מקבוצת שחף, בנם של צבי ו-שושנה אטקין, היה מסגר מחונן שנהרג בתאונת דרכים זמן קצר אחרי שחרורו מצה”ל (1973).

עבודות מתכת שעמרם הכין במסגריה של הקיבוץ נמצאות במספר גינות בחצר הקיבוץ. פסל אחד, הצפרדע, מוכר במיוחד בחצר הקיבוץ. בממוקם בעלייה הדרום מערבית לחדר האוכל ילדי קיבוץ נהגו להאכיל את הצפרדע עם חמציצים שגדלו בקרבת מקום, ואם “מאכלים” רבים נוספים.

סביבת 1990 הצפרדע נעלמה. היא כנראה נלקחה על ידי מבקר בקיבוץ שחשב שגינתו תהיה מקום יותר מתאים עבורה. אפרים הררי לא השלים עם האבדה ובעבודת בילוש חקר את האורחים שהיו בקיבוץ בתקופה שבה צפרדע נעלמה והצליח להחזיר אותה למקומה הרגיל – שם היא נמצאת עד היום.

צפרדע נוספת, ועוד עבודה של עמרם, נמצאות ליד הכניסה לארכיון הקיבוץ.

הרוב המכריע של הקונים בכל-בו חצור הם חברי ותושבי הקיבוץ. סביר להניח שעבורם שקיות ניילון (שלמרבה השמחה עם השנים נעשו מתאימות למחזור) לא פעלו כאמצעי שיווק. הרי עם או בלי פרסום על השקית יחזרו לכל-בו כדי לערוך א הקניות לבית.

 

לעומת זאת, הרבה מהקונים בחצור לטף באו מחוץ לקיבוץ (וגם היו מכירות מחוץ לקיבוץ) ולכן זהות ,המוצר ומקום הייצור, היתה חשובה כדי לקדם את המכירות.

מטפלות בכל קבוצה וגן היו מגיעות למטבח הילדים כדי להביא את כל מנות האוכל לילדים שהוכנו שם. בצהריים הן היו מגיעות בלוויית כמה ילדים (הזריזים שסיימו מקלחת) לקחת עם העגלה של הקבוצה את האוכל המוכן.

על כל עגלה היה שם הקבוצה
על כל נושא כלים היה שם הקבוצה
בדרך כלל היו מארגנים את האוכל כך:
למטה – המרק
מעליו – הדייסות (פסטות)
מעליו – המנה הבשרית
ולמעלה – הסלטים הקרים

פנינה הלוי ו-סימה פורת אוחזות את “נושא הכלים” שהיה לכל קבוצה וגן.

מתי הטוסט מוכן? כאשר הוא קופץ, כמובן. אבל לא תמיד היה כך. בימים של הקומקומים החשמליים הראשונים היו גם מצנמים – הרי מה זה כוס קפה בלי פרוסת טוסט!

אבל המצנמים המוקדמים היו בסך הכל סליל לוהט בגוף המכונה, כאשר באמצעות דלתות על קפיץ אפשר היה לפתוח מהצדדים ולהכניס פרוסת לחם וגם להוציא את הטוסט … אם לא שכחנו אותו והוא הפך לפחם.

וגם עם נשרף, היה טעים!

המזגן הוא האמצעי המועדף היום לחימום (וגם לקירור) הבית. המזגנים של היום יחסית שקטים, במיוחד בהשוואה למזגני החלון הרועשים שקדמו להם:

עדיין אפשר למצוא תנורים חשמליים עם סליל לוהט. אבל בשנות ה-60 וה-70 התנור הנפוץ היה הפיירסיד – תנור נפט.

מיכלי נפט היו פזורים ברחבי הקיבוץ וכמעט מידי יום במהלך החורף דיירים היו הולכים אליהם למלא את נפט בשביל התנורים שכצפוי הפיצו ריח לא נעים. בגלל זה היה נהוג להניח קליפה של תפוז על המגן של התנור וכך להפיץ ריח נעים יותר תוך כדי חימום הדירה.

 

היום יש מחשב אישי אחד (לפחות) בכל בית, והטלפונים הסלולריים שלנו הם בעצם מחשבים רבי עוצמה. אבל לא לפני יותר מדי שנים המחשב האישי היה מצרך נדיר. ובקיבוץ קשה היה לכנות אותו “אישי”. בשנות ה-80, מספר מחשבי Commodore 64 נמצאו בחדרים מתחת למרחב אלומה. ילדי הכיתות קיבלו הדרכה מרחל ארנן (ובהמשך הם הילדים הדריכו את רחל) על השימוש במחשבים האלה שלרוב הכילו משחקים.

היום כמעט הכל עשוי מפלסטיק. ליד מתקן הסודה מופיעות ערימות של קנקני פלסטיק והסועדים ממלאים אותם במים או בסודה ומביאים אותם לשולחן. לפני שנים, הקנקנים (שמשום מה נהגו לקרוא להם קומקומים) היו מנירוסטה, והם עמדו, מלאים במים, על השולחנות שבהם החברים ישבו.

כאשר הקנקן התרוקן אחד הסועדים היה מרים אותו אל על, ואחד מעובדי חדר האוכל היה מזהה את זה כבקשה למלא אותו שוב.

הקנקנים זכו לשימושים נוספים בתוך המטבח, כפי שמעיד הצילום הזה של פנינה הלוי במטבח הילדים.

בשנים שבהן הארוחות בחדר האוכל הוגשו לשולחן (והחברים היו צריכים למלא שולחנות) על כל שולחן נמצאה ציבורית (הידוע גם בשם “כלבויניק”). לתוך הכלי הזה החברים רונו את שאריות האוכל בצלחות שלהם, וכאשר עובד חדר האוכל עבר כדי לנקות את השולחן הוא רוקן את הציבורית שהועברה לשטיפה.

דווקא בצילום מופיעה “מרקיה” – הכלי שלתוכו נמזג מרק שהיה מרכיב חשוב בכל ארוחת צהריים.
הציבורית היתה צרה וגבוהה יותר, כמו בצילום של מכונת שטיפת הכלים: