תגית: שנים ראשונות

חברי חצור (לפני שהיה “חצור”, כמובן) שהו שלוש שנים בגבולות. אבל מה עשו שם?

בין התפקידים של הקבוצה בגבולות היה בדיקת הייתקנות של חקלאות בנגב, וחיפוש מקורות מים – שלא היו.

ישראל אטקין בגבולות

הבאת מים למצפה

חוסר המים במצפה הקשה, כצפוי, על החקלאות. ובכל זאת, היו נסיונות בגידולים שונים.

דן צירקין זורע בגבולות

היתה גם תחנה מטראולוגית שבחנה את תנאיי האקלים כדי לבחון מה ניתן לגדל בנגב.

נחמה כהן בתחנה המטרולוגית בגבולות.

כמובן שכאשר הגיעו למצפה שבגבולות לא היו מבנים. היה צורך לבנות. וממה בונים? גם את הבלוקים לבנייה היה צורך להכין.

פרדסים היו סימן היכר של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. עוד במאה ה-19 עולים מאירופה גידלו תפוזים. הגיוני היה שפרדס יהיה בין הגידולים הראשונים של הקיבוץ עם עלייתו על הקרקע.

החבר אשר בצילום למעלה, מארכיון הצילומים של הקיבוץ, איננו מזוהה. אבל בהחלט אפשר להבין את הכותרת שמישהו בארכיון נתן לצילום:

חלום של כל עולה לקטוף תפוזים בארץ ישראל

התאריך המדוייק הוא 4.10.1946 (א’ בסוכות).

31 חברים (26 בחורים + 5 בחורות) עזבו את בית האריזה(ע”ע) שהיה ביתם במשך כמה חודשים, עלו על הגבעה והקימו את האהלים הראשונים (‘תקעו יתד’ בשפת המקום). בזאת באו לקיצן 10 שנות התארגנות ונדודים של קיבוץ ג’.
4.10.1946 הוא על כן התאריך של הנחת אבן הפינה, ו-‘יום ההולדת’ של קיבוץ חצור. (א’ בסוכות תש”ו) המעבר מבית האריזה אל הגבעה קשור גם לסיפור הבא:
יעקב נחתומי (אבא של נעמי שקד, תמר ברנר ודודי נחתומי) יזם פגישה עם גולדה מאיר שהיתה אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בפגישה, במשרדה של גולדה בת”א, הסביר יעקב שהחברים נמצאים כבר זמן רב בבית האריזה ומחכים לאישור המוסדות לעלות לגבעה אלא ש’ההגנה’ מסרבת לתת אישור כי זמן קצר לפני כן האצ”ל פגע בכמה מטוסים בריטים בבסיס הקרוב ויש חשש שהבריטים יפעלו בכח נגד נסיון התיישבות ממש מעליהם. גולדה חשבה רגע, הישירה מבט ליעקב ואמרה לו כך: “יונגרמן, נעמד די פעקלך און גייט ארוף” (“בחור צעיר, קחו את החבילות ועלו”).
והשאר הסטוריה…

 

 

 

על השם “חצור”

מקום ההתיישבות של קיבוצנו, (קבוץ ארצי ישראלי ג’) נקרא בפי הערבים “אום אל בניה” ושם התל – “תל-א-ריח” (גבעת הרוחות). בהתחלה קראו לנקודה (למקום) “יסור” – על שם הכפר הערבי השכן, עד שיוחלט על שם קבוע. היו כל מיני הצעות לשם קבוע כגון: בניה, יסעור, אך השם שהתקבל על ידי רוב החברים היה “חצור”. שם זה הוצע על ידי החבר בני רוזנברג ומותו הטרגי (נרצח בידי ערבים בכניסה לתל-אביב) בוודאי השפיע על הרצון להשתמש בשם זה כשם הקבע של הישוב.
ההצעה נבעה מ:

1. 1. 1. 1. 1. הדמיון לשם הכפר השכן “יסור”.
            2. הופעת השם “חצור” בספרו של החכם היווני אבסטביוס במאה ה- 4 לספירה.
            3. הזכרת עיר פלשתית בשם זה בסביבה זו בכמה מקומות במקרא.

ועדת השמות של הקק”ל והועדה הממשלתית (אחרי קום המדינה) התנגדה בתוקף לשם זה בטענה שחצור ההיסטורית הידועה, היא בגליל. לכן דרשה שהקבוץ ייקרא “ברקאי” על שם יישוב יהודי מתקופת הבית השני שהיה בסביבה זו  דרישה זו אמנם התקבלה על ידי הקיבוץ אך באותו הזמן  התחיל את דרכו (במושב כרכור) קיבוץ צעיר של השומר הצעיר ושמו כבר “ברקאי”. קיבוץ זה התנגד בכל תוקף לוויתור על שמו וקיבוץ ג’ (שלנו) חזר לתבוע לעצמו את השם חצור.
ההתכתבויות והדיונים בעניין זה ארכו למעלה משנתיים ובינתיים השם “חצור” התאזרח בפועל בדואר בשימוש יומיומי ומוסדות ממלכתיים שונים.
בלית ברירה קיבלה ועדת השמות את העובדה הנ”ל, אך בכדי למנוע בלבול, דרשה שיתווסף לשם “חצור” מילה נוספת. וזאת כדי להבדיל בין קיבוץ חצור והעיירה חצור שהתחילה לקום אז.

הוצעו הרבה תוספות ולבסוף התקבלה ההצעה לקרוא ליישוב “חצור-אשדוד”

בסוכות נערך הטקס – ציון המעבר מהפרדס להתיישבות על הגבעה. אבל עוד לפני-כן היתה נוכחות של הקיבוץ בגבעה.

לחצור – המקום, לא רק הקיבוץ – כמו לכל מקום, יש היסטוריה. וההיסטוריה הזאת לא מתחילה עם העליה לתל הרוחות. חיו אנשים כאן עוד לפנינו.

הבית הערבי

היו כמה בתים ערביים בשטח עליו הוקם הקיבוץ אך מה שזכה לשם ‘הבית הערבי’ היה מבנה מגורים בן שתי קומות שעמד כ 120 מטר ממערב לשכונת הכרם. לידו היה מבנה, בן קומה אחת, עם גג רעפים אדום.

בקומת הקרקע של הבית הערבי הייתה באר שילדי הקיבוץ הראשונים היו זורקים לתוכה אבנים ומחשבים את עמקה לפי הזמן שלקח לאבן להגיע לתחתית.

אחד ממבחני האומץ היה לעלות דרך המדרגות השבורות אל הקומה השנייה.

המבנה הנוסף היה, כנראה, מחסן ומבנה לצאן או בקר שמאוחר יותר שימש את ענף הבננות כמחסן לאשכולות הבננות שנקטפו ולפני העמסתם על המשאית שהובילה אותם לשוק.

הבית הערבי חוסל ב 1967 (באותה שנה חוסלו הרבה בתים ערבים….). שברי הבטון שלו, שכונו ע”י הדורות הבאים “האבנים הגדולות בשדה”, נמצאים עדיין באותו המקום, מערבית לשכונת הכרם.

סביב ‘הבית הערבי’ נרקמו הרבה סיפורים ואגדות החל משדים ורוחות השוכנים בו ועד לסיפורים רומנטיים שהתחרשו בין כתליו. הילדים האמינו לכולם, המבוגרים רק לרומנטיקה…

היו עוד ‘בתים ערבים’ בשטח הקיבוץ: ‘הבריכה הוורודה’, ‘בית הזונות’ (שהפך לחדר המוזיקה של המוסד,  ע”ע, והיום האטליה של זאב), והבאר עם עץ התות הלבן, אבל ‘הבית הערבי’ היה רק אחד.

כשאומרים ‘בית האריזה’ מתכוונים למבנה שהיה בתוך הפרדס ואשר בו התמקמה ביולי 1946, במשך מספר חודשים, הקבוצה הראשונה של חברי קיבוץ ג’ עד שקיבלה אישור לעלות על הגבעה.

בית האריזה היה ממוקם כ-100 מטר מערבית מהאטליה של זאב קרישר, בלב הפרדס, שנקרא אח”כ פרדס א’.

בשנותיו הראשונות של הקיבוץ בית האריזה היה המקום אליו הובאו התפוזים מוינו, נעטפו בנייר מיוחד כנגד ריקבון ונארזו בארגזי עץ לפני שנשלחו לשוק.

כל עבודת הקטיף והאריזה נעשתה בידיים ע”י החברים, עובדי הפרדס.

עם העברת הטיפול בתפוזים למרכזים אזוריים, חוסל בית האריזה.

בדורות האחרונים הבתים של חלק ניכר של העולם עברו שינויים משמעותיים – בחומרי הבנייה, בגודל, באבזור ועוד ועוד. וכך, כמובן, גם בקיבוץ. היום (כך צריך להיות ברור) אנחנו כבר לא גרים בצריפים.

למזלנו, אנחנו עדיין יכולים לטעם, טיפה, מה היה כאשר ראשונים הוותיקים עברו לגבעה. ספק אם יש מישהו היום שהיה רוצה מגורים כאלה.

מי שיטייל בשדרת המוזות ימצא את הצריף ליד הארכיון, וגם ימצא שהצריף מתחדש. אין זה אומר שהוא מתאים שוב למגורים, אבל הוא הרבה יותר מזמין. אז כדאי לבקר.

ומי שייכנס יוכל להתרשם על תנאיי המחייה בשנים הראשונות של הקיבוץ:

לא, כל הכלים האלה לא נוכחו בכל דירה, ולא כולם מאותה תקופה, אבל מדפים מהסוג הזה כן היו.

שימו לב ל-ג’רה באמצע השולחן.

וחשוב לזכור ש-ישנו בצריף כזה.