תגית: חפצים

חלק נכבד מהתרבות בקיבוץ הוא תוצרת עצמית. אבל כמובן לא הכל. אנחנו גם צרכני תרבות. לחברי הקיבוץ נהוג היה להקרין סרט בחדר האוכל כל יום שלישי, ואחרי שאולם הספורט נבנה הסרטים הוקרנו שם.

אבל זה היה לחברים. לילדים בחברת הילדים היה מקרן נפרד, ומחנכי הכיתות היו מזמינים סרטים כדי להקרין אצלם. כמה מילדי הכיתות הוכשרו לעבוד עם מכונת ההקרנה – תפקיד חשוב ומכובד!

במהלך היום ילדי הפעוטונים והגנים נמצאים בבתי הילדים – וזה כולל ארוחות בוקר וצהריים. בימי הלינה המשותפת, וגם לא מעט שנים אחרי-כן, גם ילדי הכיתות אכלו בבתי הילדים. ארוחות הבוקר הוכנו על ידי העובדים של בתי הילדים, אבל ארוחת הצהריים הובאה מהמטבח אל הבית.

היתה תקופה שבה איזור מיוחד של המטבח – “מטבח הילדים” – הוקדש לאוכל של הילדים, ולכל בית ילדים היו כלים מיוחדים שבהם האוכל הגיע לבית. המטפלת נהגה להגיע למטבח עם עגלה מיוחדת של הגן. עגלות אלו נבנו במסגריית הקיבוץ ובמהלך השנים הם זכו לעיצובים שונים וייחודיים.

בעידן של הטלפונים הסלולריים האישיים קשה לתאר שפעם שיחת טלפון פשוטה היתה דבר מורכב. בתקופה מסוימת הטלפון היחיד של הקיבוץ היה במזכירות והיה צורך לגשת לשם כדי לטלפן, או לקבל שיחה. (היות וגם ביתר המדינה לרבים מחוץ לקיבוץ לא היו טלפונים לא היה צפי לשיחות רבות.) הטלפון הציבורי מוקם באולם הספורט, וגם שם היה תור להשתמש בו. ואז, בסוף שנת 1983, החברים זכו לטלפונים בדירות. אפילו הוחלט על מספר שיחות “חינם” (ז”א כחלק מהתקציב האישי) לחבר. עידן חדש של ממש נפתח … גם אם היום זה נראה כהיסטוריה עתיקה.

קית הול מחלק טלפונים חדשים לחברים

בתקופת הלינה המשותפת ילדי הקיבוץ ישנו בבתי הילדים. כמובן שהיה צורך לשמור עליהם, ולדאוג שהם יוכלו לישון בבטחה. בנוסף לשומרים בשער הקיבוץ שמרו במהלך הלילה בבית התינוקות ושומר אחד סייר בין בתי הילדים. בבית התינוקות הותקן “שמרטף” שקלט רחשים מכל בתי הילדים. לרשות שומר בתי הילדים היה מכשיר קשר שבאמצעותו אפשר היה ליידע אותו מבית התינוקות שילד התעורר באחד מבתי הילדים, ואז הוא היה ניגש למקום כדי לעזור.

קשה להשאר ער לילה שלם, ובאמצע הלילה השומרים התכנסו בבית התינוקות לארוחת לילה. מוזר ככל שהדבר נראה לנו היום, על פי רוב הסידור הזה של לינה בבתי הילדים התקבל לרוב כמובן מאליו. ומוזר גם שאפשר היה לעשן בתוך בית התינוקות.

עוזי, מכשיר הקשר, ומעפרה בבית התינוקות.

במשך הלילה

בליל שבת התנדנדתי להנאתי ב”כסא הסבתא” בבית התינוקות. לילה שקט להפליא, לילה אחרון של שבוע שמירה בבתי הילדים
דעתי כדעת סוזי “הלילה זה נושא שיש לבחון אותו כל פעם מחדש מפני שיש שינויים גדולים”.
אין ספק שההורים רגועים, ביודעם שילדיהם ישנים בשקט ושיש טיפול מתאים בשעת הצורך. יודעים אנו את ההשפעה החיובית של שקט ההורים על שלוות ילדיהם.
הופתעתי שיחסית מעטים זוגות ההורים הרגילים לפקוד את פעוטיהם לבקור לילה לפני לכתם לישון. אפשר לחשוב זאת כסימן חיצוני לשלום ושקט.
השתפרו “אמצעי התקשורת”. חיובי מאד הנוהג ששומר הלילה עובר את כל קבוצות הילדים ומאחל “לילה טוב”.
השמרטף הוא מכשיר פלא, המאפשר להיות ליד ילד בוכה תוך רגע, אולם בוודאי אין להסתפק בהשגים.
הצעתי שכל מטפלת, בליל השמירה הראשון צריכה להתייצב בגמר ההשכבה ולמסור לשומר הלילה על הדברים “הקטנים” אליהם יש לשים לב, כגון שם הארנבת של יגאל הנופלת לו לפעמים בלילה, צבע הספל ממנו רגילה ענת לשתות, כיצד אוהב נח להתכסות, ועד, ועוד…

גיורא בן יהודה – על התל 13.2.1970

במהלך השנים השתפרו “אמצעי התקשורת” כדי לשמור על הילדים. באמצעות ה-“שמרטף” אפשר היה להיות ליד ילד בוכה תוך רגעים ספורים.
מכשיר המשרטף היה מוצב בבית התינוקות ועל ידי לחיצה על הכפתורים יכול היה הושמר לאתר מיד באיזה בית ילדים יש בכי, שיעול, או אי-שקט ומיד היה ניגש ומחפש את הילד שזקוק לעזרתו.

בכל בית ילדים היה תלוי על הקיר במרכז המסדרון רמקול שקלט כל רעש הכי קטן.

קשה להשאר ערים במהלך לילה שלם. נהוג היה שהשומרים (גם בשער וגם בבתי הילדים) היו מתכנסים לבית התינוקות לארוחה – ארוחה שלא פעם נקטעה כאשר ילד באחד מבתי הילדים קרא לעזרה.

וכמובן תפקיד מרכזי של השמירה היה פשוט לדאוג שהילדים יכולים לעבור את הלילה בבטחה.

רחל כהן מאכילה תינות במהלך הלילה (1979).

בכל בית ילדים היתה מחברת שבה השומר התבקש לדווח על האירועים שהתרחשו במהלך הלילה – מי התעורר, מי בכה, ועוד. לפעמים הדיווח היה ענייני בלבד:

ולפעמים המחברות העניקו לשומרים הזדמנות להרחיב עם הכתיבה היצירתית שלהם:

מתברר שקיבוץ הוא יצור בעל יכולת הסתגלות גדולה מאד. הוא נמצא בשינוי מתמיד. לא כל השינויים הם שביעות רצון של כולם, אבל העמידות מוכיחה שהקיבוץ מסוגל להתמודד איתם, ולהכיל אותם.

אחד השינויים הראשונים שבעיני לא מעט בישרו על “סוף הקיבוץ” היה הקומקום החשמלי שחולק לבתי החברים בשנת 1955. לפני חלוקת הקומקומים החברים נאלצו לעלות לחדר האוכל על מנת לשתות משקה חם, וכאשר עשו זאת הם גם פגשו, כמובן, חברים אחרים. היתה חשש שהחלוקה לחדרים יגרום לכך שהחברים יפסיקו להפגש.

זה כנראה לא קרה.

כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 מקררים נמצאו בתים רבים בעולם המערבי, ובשנות ה-50 הם כבר היו נפוצים מאד. אבל לא בקיבוץ. מפני שמרכז החיים הקיבוציים היה חדר האוכל לא היה “צורך” במקרר ביתי/משפחתי, והראשונים, 60 במספר, חולקו לחברים רק בשנת 1971.

התכולה של המקררים האלה היתה קטנה – למידות של היום, קטנה מאד. אבל הם לא היו מיועדים למשפחות היות וילדי המשפחה גרו בבתי הילדים.

הרדיו המרכזי הייתה מערכת שחיברה את כל החברים לשידורי הרדיו כאשר עדיין לא היו מכשירי רדיו “משוכללים” בבתי המגורים (‘בחדרים’ בשפת המקום). 

המערכת, פרי יוזמה מקומית, היתה בנויה ממכשיר רדיו מרכזי ‘משוכלל’ שהיה ממוקם ב’צריף הרדיו המרכזי’. ממכשיר הרדיו נמתחו עשרות חוטי טלפון אל חדרי החברים. בתוך כל חדר , על אצטבא, ‘מקלט רדיו’ שהיה בעצם רמקול חבוי בקופסת עץ בצבע חום ובגודל של אריזת נעלים כשבצד ימין למטה כפתור לכוון עצמת הקול. 

מפעיל הרדיו המרכזי היה קובע איזו תחנה תשודר (בהתאם להחלטת השיחה!) וכל משפחה שמעה את אותה התחנה שהיתה לרוב מוזיקה קלאסית מ’קול ישראל’ או שהושמעה מתוך תקליט בפטיפון שהיה בצריף. הרדיו המרכזי הופעל לראשונה ב 1951 ובאותה שנה נקבעו 3 תחנות שיושמעו לסירוגין: קול ישראל, קול סופיה ושידורי מוסקבה. נעשו נסיונות לקלוט גם את הבי.בי.סי.

המעבר מתחנה לתחנה נקבע ע”י שעון חשמלי שאחת התכונות שלו היתה שהוא היה מתקלקל לעיתים תכופות… לשיאו הגיע הרדיו המרכזי בשנת 1955 כשהמערכת כללה 9 ק”מ של קווי טלפון, 140 רמקולים, ו 5 מקלטי רדיו. בינואר 1958 הותקן לראשונה רמקול בחדר האוכל כדי להשמיע את החדשות של השעה 9 בערב במהלך שיחת הקיבוץ ובכך להבטיח שהיא תתחיל בזמן.  

שידורי הרדיו המרכזי היו מרכיב מרכזי בחיי הקיבוץ למרות שסבלו מהרבה תקלות שונות שגררו לא פעם טענות של חברים כלפי המפעילים. 

שניים מהיוזמים, המקימים והמפעילים הבולטים של הרדיו המרכזי היו מאיר מינץ (נפטר) ושבתאי ברין (נפטר), שניהם מהגרעין האמריקאי. ב1960 חוסל הרדיו המרכזי והוחל בחלוקת מקלטי רדיו לחדרים.

אגב, כשהוקם הרדיו המרכזי היו בקיבוץ לא פחות מ 15(!) מקלטי רדיו ‘משוכללים’ אלא שבהתאם לרוח השוויון והשיתוף של אותם ימים הם הוצבו בכמה מבני ציבור, בחדר הקריאה, מקומות עבודה שונים, ובחדרי חברים עם ‘מחלה ממושכת’ ולא חולקו ‘סתם כך’ לחברים.

 

 

היום קשה להתלהב ממה שבסך הכל רמקול בתוך דירת החבר, אבל בזמנו הרדיו המרכזי נחשב תרומה חשובה לרווחת החבר.

הודעה בעל התל על הפעלת הרדיו המרכזי.

בעבר הרחוק סוג הבגד שלבש החבר העיד יותר מכל על מעמדו ותרומתו לקיבוץ.

בגדי עבודה – היו הבגדים שלבשו החברים בשעות העבודה: מכנסיים וחולצה כחולים, תחתונים גופיה וגרביים אפורים, כובע טמבל ונעלי בוסטרה – לחברים ואותו דבר, בשינוים קלים, לחברות…

בגדי שבת – הבגדים שלבשו החברים אחרי שעות העבודה, קצת יותר צבעוניים וקצת יותר נקיים.

מאחר והבגד קבע במידה רבה את הסטטוס של החבר רבים התהלכו בבגדי עבודה גם אחרי שעות העבודה. ההיפך, אגב, לא היה…

לילדי הקיבוץ היו גם ‘בגדי נסיעה’, ‘בגדי חג’ ו’שמלות ליום ההולדת’.

בתמונה: אסא קצירי, חיים אמיתי, יפת טאיבי

עם השנים השתנתה המציאות ואיתה גם המושגים ‘עבודה’ ו’בגדי עבודה’. ההבדלים בין בגדי עבודה ושבת הלכו והטשטשו והחברים למדו להבין שלא כל מי שלובש בגדי עבודה עובד ולא כל מי שלובש בגדי שבת לא עובד.