לחצור – המקום, לא רק הקיבוץ – כמו לכל מקום, יש היסטוריה. וההיסטוריה הזאת לא מתחילה עם העליה לתל הרוחות. חיו אנשים כאן עוד לפנינו.
הבית הערבי
היו כמה בתים ערביים בשטח עליו הוקם הקיבוץ אך מה שזכה לשם ‘הבית הערבי’ היה מבנה מגורים בן שתי קומות שעמד כ 120 מטר ממערב לשכונת הכרם. לידו היה מבנה, בן קומה אחת, עם גג רעפים אדום.
בקומת הקרקע של הבית הערבי הייתה באר שילדי הקיבוץ הראשונים היו זורקים לתוכה אבנים ומחשבים את עמקה לפי הזמן שלקח לאבן להגיע לתחתית.
אחד ממבחני האומץ היה לעלות דרך המדרגות השבורות אל הקומה השנייה.
המבנה הנוסף היה, כנראה, מחסן ומבנה לצאן או בקר שמאוחר יותר שימש את ענף הבננות כמחסן לאשכולות הבננות שנקטפו ולפני העמסתם על המשאית שהובילה אותם לשוק.
הבית הערבי חוסל ב 1967 (באותה שנה חוסלו הרבה בתים ערבים….). שברי הבטון שלו, שכונו ע”י הדורות הבאים “האבנים הגדולות בשדה”, נמצאים עדיין באותו המקום, מערבית לשכונת הכרם.
סביב ‘הבית הערבי’ נרקמו הרבה סיפורים ואגדות החל משדים ורוחות השוכנים בו ועד לסיפורים רומנטיים שהתחרשו בין כתליו. הילדים האמינו לכולם, המבוגרים רק לרומנטיקה…
היו עוד ‘בתים ערבים’ בשטח הקיבוץ: ‘הבריכה הוורודה’, ‘בית הזונות’ (שהפך לחדר המוזיקה של המוסד, ע”ע, והיום האטליה של זאב), והבאר עם עץ התות הלבן, אבל ‘הבית הערבי’ היה רק אחד.
