היום פחות או יותר הקשר היחיד שיש לישראלים עם האנשים שגרים בעזה הוא דרך כוונת הרובה. אבל לא לפני יותר מדי שנים היו ביניהם שהכרנו אישית. נכון, הקשר היה של עובד מול מעביד, אבל נפגשנו איתם יום-יום, דיברנו איתם. אפילו הכרנו את המשפחות שלהם ודאגנו להם בעתות מצוקה.
בין שנות ה-70 לשנות ה-90 היו פועלים שהגיעו אלינו ואף השתלבו בקיבוץ. הם למדו עברית (מעטים מאיתנו למדנו ערבית).
בכרז בנין, בשנות ה-90 איציק החליט “לצאת לנופש” עם ארבעה פועלים שהכרנו היטב: ריעד, נזאר, סמור ומג’די. הוא נסע איתם לים המלח – הפעם הראשונה שהם עברו מזרחה ממישור החוף, ובילה איתם בחוף הים עד אשר הצטרכו לחזור – איציק לקיבוץ, והם לעזה לפני החשכה.
