כי ההיסטוריה עוד בועטת
חברי חצור, וגם ילדי הקיבוץ, מעולם לא הפסיקו לקרוא ספרים. אבל הספרייה במתכונתה הקודמת היתה גדושה בספרים שאף אחד לא הוריד מהמדף, ואפילו הסיכוי שיקראו אותם שאף לאפס. לצד זה, מרחב הספרייה היה יכול לשמש את ייעודה החברתית/תרבותי טוב יותר אם היו בו פחות ספרים ויותר מרחב פתוח.
לכן הוחלט לערוך שינוי – להוציא מהספרייה ספרים שבהם מזמן לא עיינו, ולהפוך את המרחב למזמין יותר.
תהליך השיפוץ
עוד מבט על השיפוץ
פינת העיון המחודש
והתוצאה מאד מרשימה … ומוכנה למבקרים.
נדמה שבמרכז העבודה הארכיונאית נמצאת מידה גדושה של צניעות. הארכיון משתדל לא להחליט מה ראוי שיישמר ועל מה אפשר לוותר. הוא מעדיף לשמור על הכל, ולהשאיר את ההחלטה הקשה לגבי מה היה ראוי ומה לא לדורות הבאים. התודעה הזאת היתה במרכז פעילות ארכיון חצור ממש מהקמתו. רחל סלע, למשל, פנתה לחברים שאם נמצאים אצלם עותקים ספציפיים של עלון הקיבוץ, למסור אותם לארכיון:
הקריאה הזאת לא היתה חד פעמית. שנתיים מאוחר יותר היא שוב פרסמה בקשה דומה:
אבל אי אפשר רק לשמור מסמכים וצילומים. הרי הארכיון איננו רק שומר מסמכים לדורות הבאים. הוא מבקש להגיש את ההיסטוריה לדורות הנוכחיים. הוא עושה זאת באמצעים מגוונים – תערוכות, למשל. ולפעמים הוא גם פותח את הדלת לביקורים בהם החברים יכולים להתרשם מהתכולה המרשימה שבו.
כולנו אוכלים, ולכן כולנו זקוקים למקום שבו אפשר לאכול. כך גם בקיבוץ. אבל במהלך שנים ארוכות כולם אכלו בחדר האוכל … גם כאשר הוא היה ממש קטן.
חדר האוכל על הגבעה – לפני בניית חדר האוכל הנוכחי
חדר האוכל והמטבח אינם יכולים לקפוא על שמריהם. הקיבוץ גדל ומשתנה ומה שפעם הספיק לאוכלוסיית המקורית כבר איננו מתאים. זה נכון לגבי ציוד המטבח וגם לגבי חדר האוכל. ב-1956 נחנך חדר האוכל של היום, אם כי כאשר הוא נפתח היה בו רק אגף אחד – המערבי של היום.
אריה גילת גוזר את הסרט לפתיחת חדר האוכל – אוגוסט, 1956 – כאשר ילדי חצור (שדווקא לא הרבו להכנס לחדר האוכל) מתרגשים מהאירוע.
סביר להניח שעבור חברי הקיבוץ ב-1956 חדר האוכל שנפתח, עם האגף המערבי בלבד, היה שיא הפאר, והחברים שבאו לאכול פגשו שולחנות ערוכים. כיאה למרכז תרבותי בקיבוץ, הקירות גם הציגו אמנות. במקרה של הצילום הזה, תערוכה של עבודות של יהודית אורן.
על אף העובדה שחדר האוכל הנוכחי נמצא איתנו כבר מעל 60 שנה, הוא נראה שונים מאד היום מאשר בזמן שנבנה. לפני בניית העזרה (האגף האמצעי) היו חלונות רבים:
ולהבדיל מהיום שיש שביל מדרום-מערב שעולה לחדר האוכל, בשנים הראשונות לא היה בכלל שביל מהכיוון הזה.
כזכור, עם השנים חדר האוכל והמטבח עבור שיפוצים רבים … עד ימינו:
איציק אוחיון בוחן את השיפוצים במטבח.
בזמן השיפוץ כלי המטבח הועברו לחדר האוכל שבאותו הזמן היה סגור.
בתקופת הקורונה הרבינו להשאר בבית, או לפחות להמנע מהתקהלויות. בין היתר זה אמר שרוב התקופה הזאת חדר האוכל היה סגור. לא כל המשפחות מורגלות להכנת אוכל בתוך הבית, ולכן גם כאשר חדר האוכל היה סגור המטבח בכל זאת הגיש אוכל.
ובכל זאת שאפנו לפתוח את חדר האוכל – במיוחד בערב שבת (וזה על אף העובדה שקשה היה למצוא עובדים).
בתקופה שבה ילדים לא יכלו לקבל את החיסון האכילה בחדר האוכל היתה בכל זאת אפשרית, ולכן משפחות עם ילדים איכלסו את האגף המערבי של חדר האוכל.
וכאילו לסבך את הדברים עוד יותר, התקופה הזאת דווקא היתה זמן מתאים לשיפוץ המטבח וחדר האוכל.
תערוכות – במיוחד בימי חג או לציון אירוע מיוחד – מקרבים את אוכלוסיית הקיבוץ לחומרים הרבים שנמצאים בארכיון. אבל מדובר בחשיפה לכמות די מזערית של התכולה הרבה של המקום. יש שמבקר בארכיון עצמו נחשף לשפע חומרים. לא מדובר בצילומים בלבד, אלא תיקים של כל משפחה, גליונות על התל, וקופסאות רבות שבהן ההיסטוריה של המקום נשמר.
לקראת חורף 2021-2022 הארכיון פתח את דלתו בשבתות למבקרים, ועובדי המקום שמחו לגלות שההתעניינות היתה די רבה.
עם השנים הצורך במכוניות של הקיבוץ הלך והתמעט. נכון לתחילת 2021 הקיבוץ מחזיק רק שני כלי רכב “ציבוריים” והשיטה הנהוגה של הזמנה דרך אתר האינטרנט של הקיבוץ נעשית מיותרת, והמחשב שהוצב ליד הטלפון כבר הוצא ממקומו.
בחודש מאי של 2021 אפילו התזכורת הזעירה הזאת של הזמנת רכב נעלמה, כאשר הארון של אחסן את המחשב, וגם הקופסה שהחזיקה את המפתחות למכוניות, פורקו. מי שעובר היום בכניסה המערבית לחדר האוכל כבר לא יכול לדעת על דרך הזמנת הרכב שפעם אפיין קיבוץ שבו כמעט לא היו כלי רכב פרטיים.
מעכשיו מי שמבקש להזמין רכב מתקשר לאחראי הרכב ומקווה שאחת משתי המכוניות פנוי.
