כי ההיסטוריה עוד בועטת
בראש השנה תשפ”ג נערכה תערוכה במועדון לציון 80 שנה לאמן … ובעקבות סגירתו.
חלק מהתערוכה היה משחק – “אמן – מ-א’ ועד ת'”. הנה הוא לפניכם בגירסה אינטרנטית.
המשחק, כמובן, איננו מזכיר את כל העובדים ו/או המוצרים הקשורים לאמן, והארכיון מבקש סליחה מראש לכל מי שאיננו מוצא את יקיריו. להבדיל מהתערוכה הגשמית, למשחק אפשר להוסיף, להרחיב, ולחדש.
| א’ | ב’ | ג’ | ד’ | ה’ | ו’ | ז’ | ח’ |
| ט’ | י’ | כ’ | ל’ | מ’ | נ’ | ס’ | ע’ |
| פ’ | צ’ | ק’ | ר’ | ש’ | ת’ |
עוד בימי בית גן לקיבוץ היה צאן, וכאשר הקיבוץ התיישב בחצור התחדש הענף – עד שנת 1969, כאשר בגלל מחסור בידיים עובדות הוחלט לחסלו.
בנימין שמידט היה בין הרועים המרכזיים.
בנימין שמידט מספר על העבודה בצאן בבית גן:
היה נעים מאוד במרעה; להיות בהרים, לראות את הנוף המרהיב – את החרמון מרחוק –
זה היה מאוד מרגש אותנו. העבודה עצמה היתה קשה. היינו צריכים לקום ב- 4 בבוקר
ולחלוב ולצאת למרעה. ולאחר חזרה מהמרעה בערב – שוב לחלוב. היינו גומרים בערך
ב- 9 את יום העבודה שלנו. אף על פי כן, היינו מרוצים מאוד, כי התקווה שלנו היתה כי על
ידי כך נוכל לצאת להתיישבות כבעלי ניסיון בגידול צאן.
מתוך הקלטה לילדים בחג ה-30 ברה”ש 1976 – ותיקים מספרים על בית גן
חליבת העדר היתה אחת העבודות של בני המוסד.
יונתן זרח חולב.
איציק אוחיון חוזר מהמרעה – עם ספר במקום החלילית המסורתית.
אורית שדה בצאן.
בשנת 1994, 25 שנים אחרי חיסול הדיר, יונתן זרח סיפר לצוות הווידאו על העבודה בצאן:
בשנות ה-50 לאה צימרמן יצאה לפאריס ללמוד אמנות, ואחרי שנתיים שם, בהן היא זכתה לפרסים, היא חזרה לחצור. אנחנו פוגשים את ציוריה במקומות רבים בקיבוץ.
ב-2020 נערכה תערוכה של עבודות של לאה בגלריה של הקיבוץ.
נורית מלמד כתבה על התערוכה הזאת.
מתוך התערוכה:
הרדיו המרכזי הציע פתרון “שיתופי” לצורך אמיתי. באותה תקופה לא היתה אפשרות לרכוש מקלטי רדיו לכל חברי הקיבוץ, ולכן הפתרון של מקלט מרכזי ורמקולים אצל החברים התקבל כדרך שתאמה את ערכי הקיבוץ.
זאת ועוד: הרדיו המרכזי מילא תפקיד חשוב בשעות המנוחה של חברי הקיבוץ. האפשרות להאזין למוסיקה בבית ללא ספק הנעים את החיים שלא היו קלים. אבל הרדיו לא היה להאזנה בלבד. מתברר ש-“קול חצור” גם פעל ככרוז שבעת הצורך הזמין את החברים לגיוס דחוף:
אפשר להתרשם על הערך שחברי הקיבוץ ייחסו לרדיו המרכזי מפזמון שצבי אטקין חיבר עם תחילת השידורים.
גידולים רבים גודלו בחצור. היו שנים רבות שבהן הכותנה היתה בגידול המרכזי, ופרדסים מלווים אותנו במהלך כל השנים. לעומת הגידולים המוכרים היו כאלה שנבחנו לתקופה קצרה, אבל הקיבוץ לא התמיד בגידולם. בין אלה היה הפשתן.
הפשתן כמעט ואינו מוזכר בכרוניקה של הקיבוץ, אבל דווקא בארכיון הסרטים הישראלי יש רק סרטון אחד על קיבוץ חצור – קטע קצר מתוך יומני כרמל של מאי, 1951. ודווקא הקטע הזה הוא על קציר הפשתן בחצור ב-1951 והטקס המכובד שנערך לשם האירוע. היה זה כנראה אירוע מרשים ואף מרגש במדינה הצעירה.
מתוך בסרטון
מתוך תצוגה ממוסגרת אשר נמצאת בארכיון
היום, במאה ה-21, מעטים מאד מחברי הקיבוץ עובדים בחקלאות. אבל קשה להוציא את החקלאות מהקיבוצניק, והמציאות הזאת באה לביטוי בדאגה לכמות הגשמים שיורדים. במהלך השנים מדידת הגשם היתה תפקיד חשוב והאוכלוסיה במלואה עקבה אחרי תצפית הגשמים.
שנים רבות דפי תצפית הגשם הוצגו בלוח המודעות בכניסה המערבית לחדר האוכל, אבל היום ממעטים להכנס דרך הכניסה המערבית, ולכן הדפים מוצגים בלוח התרבות ליד מכונת הכלים.
אינני עוקבים אחרי כמות הגשם בלבד. אנחנו גם בוחנים את כמות המשקעים לעומת השנה הקודמת:
עוד בגבולות עקבו אחר הגשם המעט שירד שם. בחצור במשך שנים ארוכות יעקב בן בשט היה, בין תפקידיו הרבים, המודד “הרשמי” של כמות המשקעים:
אבל היום התפקיד עבר לאסא קצירי שמודד לפני ביתו:
כידוע, לוח המודעות בחדר האוכל איבד חלק מכובד מגדולתו. כבר לא עוברים דרכו לקבל עדכונים. אנחנו זקוקים לשיטות אחרות כדי ליידע אותנו כמה גשם ירד. בחורף 2022 אסא קצירי התחיל להעלות ל-מקומי את הדיווחים:
איך מזהים חבר קיבוץ? יש לא מעט סימנים, אבל אחד הברורים ביותר היה תגית עם מספר על הבגדים. אפשר לסמן באמצעות עט שאיננו נמחק, אבל שיטת הסימון העדיפה ביותר היתה באמצעות פיסת בד עם מספר החבר שהוצמדה והודבקה לבגד באמצעות מכונת התרמית.
היום המכונה יושבת יתומה במה שנשאר מהקומונה – ולידה הנחיות השימוש במקרה הבלתי צפוי שמישהו יצטרך להדליק אותה כדי לסמן בגד:
המספר, כמובן, לא הודבקה לבגד כדי שכולם יידעו שמדובר בקיבוצניק. הצורך המרכזי היה לזהות של מי הבגד כאשר חילקו את הבגדים אחרי הכביסה לתוך התא של החבר.
חדר האוכל ה-“חדש” של קיבוץ חצור נפתח ב-1956. הפתיחה היתה, ללא ספק, אירוע מרגש. אבל חדר האוכל היה לרוב לחברים בלבד.
צילום מ-1956 – ילדי קבוצת שחף – מימין, מיכל רון, מיה כ”ץ, שמעון כהן, ו-רונית קויפמן – צועדים אל חדר האוכל.
רק בסוף 1971, כאשר ילדי קבוצת “שקד” היו בכיתה ו’ הוחלט שהילדים האלה יוכלו לאכול את ארוחת הערב עם ההוריהם בחדר האוכל.
אם השנים הכללים נעשו הרבה יותר גמישים. בשנות ה-80 וה-90, למשל, כאשר בית הספר של ילדי כיתות היסוד עוד היה בתוך הקיבוץ, ילדי הכיתות התחילו לאכול ארוחות צהריים בחדר האוכל.
ילדי קבוצת רעים אוכלים ארוחת צהריים בתוך חדר האוכל.
אבל מה שפעם היה חריג הפך לשגרה. היום ילדים לא רק נכנסים לחדר האוכל ואוכלים שם. ב-2022 נפתחה פינה מיוחדת בחדר האוכל – פינה שבה הם יכולים לשחק (או לקרוא ספר, או לשמוע סיפור) בזמן שהוריהם אוכלים.
כולנו אוכלים, ולכן כולנו זקוקים למקום שבו אפשר לאכול. כך גם בקיבוץ. אבל במהלך שנים ארוכות כולם אכלו בחדר האוכל … גם כאשר הוא היה ממש קטן.
חדר האוכל על הגבעה – לפני בניית חדר האוכל הנוכחי
חדר האוכל והמטבח אינם יכולים לקפוא על שמריהם. הקיבוץ גדל ומשתנה ומה שפעם הספיק לאוכלוסיית המקורית כבר איננו מתאים. זה נכון לגבי ציוד המטבח וגם לגבי חדר האוכל. ב-1956 נחנך חדר האוכל של היום, אם כי כאשר הוא נפתח היה בו רק אגף אחד – המערבי של היום.
אריה גילת גוזר את הסרט לפתיחת חדר האוכל – אוגוסט, 1956 – כאשר ילדי חצור (שדווקא לא הרבו להכנס לחדר האוכל) מתרגשים מהאירוע.
סביר להניח שעבור חברי הקיבוץ ב-1956 חדר האוכל שנפתח, עם האגף המערבי בלבד, היה שיא הפאר, והחברים שבאו לאכול פגשו שולחנות ערוכים. כיאה למרכז תרבותי בקיבוץ, הקירות גם הציגו אמנות. במקרה של הצילום הזה, תערוכה של עבודות של יהודית אורן.
על אף העובדה שחדר האוכל הנוכחי נמצא איתנו כבר מעל 60 שנה, הוא נראה שונים מאד היום מאשר בזמן שנבנה. לפני בניית העזרה (האגף האמצעי) היו חלונות רבים:
ולהבדיל מהיום שיש שביל מדרום-מערב שעולה לחדר האוכל, בשנים הראשונות לא היה בכלל שביל מהכיוון הזה.
כזכור, עם השנים חדר האוכל והמטבח עבור שיפוצים רבים … עד ימינו:
איציק אוחיון בוחן את השיפוצים במטבח.
בזמן השיפוץ כלי המטבח הועברו לחדר האוכל שבאותו הזמן היה סגור.
