כי ההיסטוריה עוד בועטת
בראש השנה תשפ”ג נערכה תערוכה במועדון לציון 80 שנה לאמן … ובעקבות סגירתו.
חלק מהתערוכה היה משחק – “אמן – מ-א’ ועד ת'”. הנה הוא לפניכם בגירסה אינטרנטית.
המשחק, כמובן, איננו מזכיר את כל העובדים ו/או המוצרים הקשורים לאמן, והארכיון מבקש סליחה מראש לכל מי שאיננו מוצא את יקיריו. להבדיל מהתערוכה הגשמית, למשחק אפשר להוסיף, להרחיב, ולחדש.
| א’ | ב’ | ג’ | ד’ | ה’ | ו’ | ז’ | ח’ |
| ט’ | י’ | כ’ | ל’ | מ’ | נ’ | ס’ | ע’ |
| פ’ | צ’ | ק’ | ר’ | ש’ | ת’ |
בגבור מלחמת העצמאות חצור היה בטווח האש של המצרים, והוחלט לפנות את ילדי הקיבוץ למקום מובטח (פחות או יותר). הוחלט להעביר אותם לחלון.
בשנת 1996 מספר חברים וחברות, הורים וילדים באותה תקופה, התכנסו לספר על התקופה הזאת.
מתוך אותו דיון, פרומה קרני מספרת על הפינוי:
גליוון מיוחד של על התל שהוקדש לפינוי לחולון יצא לכבוד יום העצמאות, 1987. יש בו עדויות רבות על הפינוי.
צי
ציור של יהודית אורן שמבטא את החלום של בית גן
לכבוד חג ה-30 של חצור מספר וותיקים ראויינו על החיים בבית-גן. בתמליל של חלק מההקלטה הזאת הם מתארים את התקופה.
אפשר להתרשם על האווירה בבית גן בתחילת הדרך מדברים שהתפרסמו ב-“גליונות הקיבוץ” עם תחילת נוכחות הפלוגה שם.
ויש גם צילומים מאותה תקופה, ולא רק של עבודה:
כולנו אוכלים, ולכן כולנו זקוקים למקום שבו אפשר לאכול. כך גם בקיבוץ. אבל במהלך שנים ארוכות כולם אכלו בחדר האוכל … גם כאשר הוא היה ממש קטן.
חדר האוכל על הגבעה – לפני בניית חדר האוכל הנוכחי
חדר האוכל והמטבח אינם יכולים לקפוא על שמריהם. הקיבוץ גדל ומשתנה ומה שפעם הספיק לאוכלוסיית המקורית כבר איננו מתאים. זה נכון לגבי ציוד המטבח וגם לגבי חדר האוכל. ב-1956 נחנך חדר האוכל של היום, אם כי כאשר הוא נפתח היה בו רק אגף אחד – המערבי של היום.
אריה גילת גוזר את הסרט לפתיחת חדר האוכל – אוגוסט, 1956 – כאשר ילדי חצור (שדווקא לא הרבו להכנס לחדר האוכל) מתרגשים מהאירוע.
סביר להניח שעבור חברי הקיבוץ ב-1956 חדר האוכל שנפתח, עם האגף המערבי בלבד, היה שיא הפאר, והחברים שבאו לאכול פגשו שולחנות ערוכים. כיאה למרכז תרבותי בקיבוץ, הקירות גם הציגו אמנות. במקרה של הצילום הזה, תערוכה של עבודות של יהודית אורן.
על אף העובדה שחדר האוכל הנוכחי נמצא איתנו כבר מעל 60 שנה, הוא נראה שונים מאד היום מאשר בזמן שנבנה. לפני בניית העזרה (האגף האמצעי) היו חלונות רבים:
ולהבדיל מהיום שיש שביל מדרום-מערב שעולה לחדר האוכל, בשנים הראשונות לא היה בכלל שביל מהכיוון הזה.
כזכור, עם השנים חדר האוכל והמטבח עבור שיפוצים רבים … עד ימינו:
איציק אוחיון בוחן את השיפוצים במטבח.
בזמן השיפוץ כלי המטבח הועברו לחדר האוכל שבאותו הזמן היה סגור.
במידה רבה אפשר להגיד שהילד נמצא במרכז חיי הקיבוץ, ולכן הגיוני שקיבוץ יקדיש חג מיוחד לילדים – יום הילד.
בתחילת הדרך חצור קישר את יום הילד לט”ו בשבט, וב-1947 ציינו את הנטיעות ויום הילד יחד:
יום הילד של שנת 1949 נחגג בסימן של עצמאות ישראל, וחזרת הילדים לחזור לאחר הפינוי לחולון. שולמית מאירי כתבה בעל התל:
כוונת הקיבוץ היתה, כנראה, לערוך ימי ילד לעתים קרובות. תוכנן יום הילד לשנת 1950, אבל הוא בוטל בגלל מגפת חצבת:
הצמדת יום הילד לט”ו בשבט היתה בעייתית. מזג האוויר בחורף לא התאים לקיום החגיגה בחוץ. הוצע להצמיד את היום לל”ג בעומר שממילא היה נטול ציון בקיבוץ. רק מאוחר יותר, כאשר ימי הילד לא היו אירוע שנתי אלא צוין לעתים רחובות יותר, הוא נעשה לחלק מכלל אירועי חג הקיבוץ.
לפי העדות בעל התל, יום הילד של שנת 1953היה אירוע מרגש:
וצילומים מאותו יום אכן מראים את זה:
כמו-כן, נערך תערוכה של צעצועים שהוכנו לילדים:
הצעצועים של יום הילד של 1973 – עשרים שנים מאוחר יותר – היו יותר מודרניים, אם כי עבור עיניים של היום אפילו פרימיטיביים:
אחד מנקודות השיא של יום הילד של 1973, בו נערך הפנינג חגיגי בדשא הגדול ופעילויות רבות בכל רחבי הקיבוץ, היה מטוס הפיפר שיצא מבסיס חצור שממנו ישי קצירי פיזר סוכריות לילדים ולחברים אשר בקרקע.
קיבוץ חצור ממוקם סמוך לבסיס של חיל אויר – בסיס שלפני קום המדינה היה בסיס של ה-RAF – חיל האוויר המלכותי של הבריטים.
מפה שמראה את הקיבוץ, את שדה התעופה, וגם את הכפרים הערביים ברקה, יסור ובתני.
אולי הדבר הבולט ביותר לקיבוץ, או לפחות לאוזניו, הוא הרעש מהבסיס, אבל במהלך השנים היו בינינו לא מעט קשרי ידידות. היו שנים שבהם ילדי הבסיס למדו בגנים של חצור. עוד בתחילת חצור נוצרו קשרים חיוביים בין הבריטים בבסיס לבין חברי הקיבוץ. בני פורת מספר על החשדנות של הבריטים כלפי חברי הגרעין, וזה משום שחברי אצ”ל תקפו את הבסיס קצת לפני שחברי חצור הגיעו לאזור.
שלדים ממטוסים שהאצ”ל פוצץ בבסיס חצור בפברואר, 1946.
בני פורת מספר:
הוא גם מתאם בקצרה כיצד, אחרי שהבריטים עזבו, חברי חצור נכנסו לבסיס כדי לאסוף שלל:
במשך השנים, יותר מכל דבר אחר הרעש מהבסיס היה מה ש-“קשר” אותנו אליו, אבל היו בכל זאת קשרים אחרים – לטוב ולרע.
ב-1951, למשל הקיבוץ הוזמן לבסיס לנטיעות של ט”ו בשבט:
ובשנת 1954 רחל מכבי דיווחה בהתלהבות בעל התל על מפגן של מטוסי הבסיס בו צפתה כל אוכלוסיית הקיבוץ:
אבל לא כל קשר היה חיובי. כפי שדווח בעל התל ב-1951, חיילים מהבסיס נהגו להגיע למטעים כדי לסחוב פרי:
עוד בתקופה שחברי הקיבוץ ישבו בפרדס היה צורך להחזיק את הגבעה שהיתה מיועדת להתיישבות הקבע. במשך היום היו חברים שהיו פעילים באזור הגבעה ובלילה שבו לגבעה. במשך כחודש בני פורת ישן בגבעה, לבדו, ושמר עליו. בראיון משנת 2005 הוא מספר על הימים ההם.
מי שמביט על גבעת חצור היום יתקשה להאמין שפעם הוא לא היה מכוסה בעצים ובירק. אבל בשנים הראשונות של הקיבוץ שטחים רבים היו זקוקים לנטיעות ולגינון. בשנת 1947 הקיבוץ, על כל משפחותיו, צעד מהתל כדי לנטוע, ולחגוג.
ומאותה תהלוכה לקראת הנטיעות – אלישע ו-טובה שומרון עם הבת הבכורה נורית, ואחריהם יוסקה רמות:
עוד לפני ההתיישבות בתל הרוחות חברי הקיבוץ נטעו עצים בט”ו בשבט – בגבולות, למשל. אבל הנטיעות של 1947, בחצור, היו מיוחדות. כפי שכתב אליעזר ירושלמי במשעולים:
כמדי שנה – גם השתא נוטעים אנו. אך נטיעה זו אינה דומה לקודמיה. כי עד כה נטענו נטיעה סמלית, נטיעה אשר הביעה את תשוקתנו להאחזות של ממש בקרקע. עתה – נטיעה של ממש באדמותינו.
הוא אחד הצילומים האייקוניים של חצור – מעגל הורה של חלוצים צעירים על רקע של קרקע בתולה:
הצילום הוא מט”ו בשבט בשנת 1943 – בגבולות. אבל הוא איננו הצילום היחיד מאותו חג. דאגו לצלם עוד מרכיבים של אותו אירוע. היתה, למשל, נטיעה די מסיבית:
ויש אפילו עוד צילום של הריקוד החגיגי:
