כי ההיסטוריה עוד בועטת
קיבוצים התקשו ליצור מקומות עבודה עבור נשים שלא היו קשורים לתפקידים ה-“מסורתיים” של החברה הסובבת – בעיקר המטבח, הנקיון, והחינוך. אבל היו חברות קיבוץ שידעו למנף את התפקידים המסורתיים האלה ולהפוך אותם למרכזי יזמות.
בשנות התשעים, למשל, חברות ותיקות זיהו את הצורך בחנות יד שנייה ופתחו חנות כזאת במה שהיה מקלט +30:
ובמאה הנוכחית חברות אחרות הסבו את מה שהיה חצור לטף לחנות יד שנייה שפעלה ממש עד לימינו:
בראש השנה תשפ”ג נערכה תערוכה במועדון לציון 80 שנה לאמן … ובעקבות סגירתו.
חלק מהתערוכה היה משחק – “אמן – מ-א’ ועד ת'”. הנה הוא לפניכם בגירסה אינטרנטית.
המשחק, כמובן, איננו מזכיר את כל העובדים ו/או המוצרים הקשורים לאמן, והארכיון מבקש סליחה מראש לכל מי שאיננו מוצא את יקיריו. להבדיל מהתערוכה הגשמית, למשחק אפשר להוסיף, להרחיב, ולחדש.
| א’ | ב’ | ג’ | ד’ | ה’ | ו’ | ז’ | ח’ |
| ט’ | י’ | כ’ | ל’ | מ’ | נ’ | ס’ | ע’ |
| פ’ | צ’ | ק’ | ר’ | ש’ | ת’ |
היום בקיבוץ כבר אין מכוניות “שיתופיות”, או “של הקיבוץ”. לכל משפחה יש לפחות מכונית אחת ואין צורך לחשב על חשבון מי הנסיעה. אבל לא כך היה בעבר. היו ימים שבהם כאשר הזמינו רכב היה ברור על חשבון מי הנסיעה, אבל בשנות ה-90 התהליך עבר שכלול טכנולוגי באמצעות ה-“חוכמולוג”.
עם כמות ה-“טכנולוגיות” שמלוות אותנו היום ספק אם אנחנו זקוקים להדרכה כיצד להשתמש במכשיר כזה, אבל ה-“חוכמולוג” נכנס לשימוש אצלנו לפני כמעט שלושים שנה, והיה צורך להסביר לנו מה עושים איתו. לשם זה הוכן סרטון. בסרטון, מ-1995, מראים את חיבור המכשיר שקולט את נתוני ה-“חוכמולוג”, ומסבירים כיצד מתניעים וגם כיצד המידע נרשם בהנהלת החשבונות:
וכצפוי, עם השנים ההתנעה עברה שכלולים. בערך ב-2005 זכינו ל-“דאלאס” – מכשיר פשוט יותר שעשה את אותה מלאכת הרישום והחיוב:
אבל כזכור, היום אין מכוניות “ציבוריות” וסביר להניח שבכל בית יש מגירה אם לפחות “דאלאס” אחד שכבר איננו זוכה לשימוש.
היום דב אורנר הוא אמן מוכר שאפילו זכה לתערוכה במוזיאון תל אביב. אבל במהלך שנים רבות הוא היה הרבה פחות מוכר – כמעט סוד קיבוצי. בנוסף לעבודות ולתערוכות הרבות שלו במהלך השנים, דב ידע לעודד את המעשה האמנותית של חצור, ולקדם את היצירה של חברים יוצרים – כאלה שכבר נחשבו “אמנים” וגם כאלה בתחילת הדרך.
תערוכה של דב – צופרי רע (1993)
על התערוכה “פרחי מוח” (1996)
המתנה – ברחבת ספריית הקיבוץ – 2017
חדר האוכל של הקיבוץ לא רק סיפק ארוחות שלוש פעמים ביום לחברים ולתושבים. הוא גם היה מקום מפגש (גם כאשר כבר אין צורך למלא שולחנות). ובנוסף, הוא היה אחד הערוצים המרכזיים של העברת מידע לחברים. לוח המודעות היה מלא במידע חשוב, ותאי הדואר שבכניסה המערבית לחדר האוכל היו מתמלאים עם מכתבים מבחוץ ועם ידיעות פנימיות לחברים.
רבות מהמודעות של העבר משכו את העין בצבעוניותן. הן הזמינו עיון ממושך במה שהופיע בלוח. היום מודעות עדיין נתלות בלוח, אבל נדמה שלעתים קרובות יותר הוא כמעט ריק.
היום, במאה ה-21, מעטים מאד מחברי הקיבוץ עובדים בחקלאות. אבל קשה להוציא את החקלאות מהקיבוצניק, והמציאות הזאת באה לביטוי בדאגה לכמות הגשמים שיורדים. במהלך השנים מדידת הגשם היתה תפקיד חשוב והאוכלוסיה במלואה עקבה אחרי תצפית הגשמים.
שנים רבות דפי תצפית הגשם הוצגו בלוח המודעות בכניסה המערבית לחדר האוכל, אבל היום ממעטים להכנס דרך הכניסה המערבית, ולכן הדפים מוצגים בלוח התרבות ליד מכונת הכלים.
אינני עוקבים אחרי כמות הגשם בלבד. אנחנו גם בוחנים את כמות המשקעים לעומת השנה הקודמת:
עוד בגבולות עקבו אחר הגשם המעט שירד שם. בחצור במשך שנים ארוכות יעקב בן בשט היה, בין תפקידיו הרבים, המודד “הרשמי” של כמות המשקעים:
אבל היום התפקיד עבר לאסא קצירי שמודד לפני ביתו:
כידוע, לוח המודעות בחדר האוכל איבד חלק מכובד מגדולתו. כבר לא עוברים דרכו לקבל עדכונים. אנחנו זקוקים לשיטות אחרות כדי ליידע אותנו כמה גשם ירד. בחורף 2022 אסא קצירי התחיל להעלות ל-מקומי את הדיווחים:
כאשר הם עברו לבתים החדשים שנבנו עבורם ותיקי הקיבוץ בוודאי הרגישו שהם הגיעו למנוחה ולנחלה. הרי בהשוואה למה שיכונים שלהם בתחילת ההתיישבות בחצור בתיהם החדשים היו שיא הפאר. אבל עם הזמן, כמובן, אותם בתים מרווחים נעשו צרים.
ותיקי קיבוץ מתרשמים מתחילה של שיפוץ בבתיהם – 1970
בסוף שנות ה-70 נערכו שיפוצים בקוטג’ים שבאותו הזמן עדיין גרו בהם ותיקים.
עם המעבר ללינה משפחתית היה צורך בשיפוצים בבתיהם של משפחות עם ילדים, אבל נעשו גם שיפוצים בבתי הוותיקים.
אליהו ארבל ו-משה נחתומי מניחים רעפים בגגון של בית ותיקים שמשפצים.
אותו שיפוץ היה מאד נחוץ … וגם טעון רגשות עזים, כפי שאפשר ללמוד מסרטון שהופק ב-1992:
ולתוך המילניום החדש השיפוצים נמשכו … אם כי עכשיו על פי רוב באופן פרטי.
כל קהילה מפתחת לעצמה מסורות. כך גם בתנועה הקיבוצית, וכמובן גם בחצור בפרט. מסורת שהשתרשה אצלנו במהלך השנים היא תערוכת צילומים של ילדי הקיבוץ – מבית התינוקות ועד לסיום כיתות היסוד – בקיר של האגף המזרחי של חדר אוכל לקראת ראש השנה.
בשבועות האחרונים של הקיץ אחד ממיטב הצלמים של הקיבוץ שוקד על איתור כל אחד מהילדים כדי לצלם אותם כדי שבמהלך חודש תשרי כולם יכולים להתרשם מיופים. ואכן, אין מה להגיד – קיבוץ חצור התברך בילדים יפים!
התערוכה של שנת 2010
בצילום: התערוכה משנת 2012.
התערוכות האלו מעניקות לנו הזדמנות לעקוב אחרי גדילתם של הילדים, וגם צמיחתן של המשפחות.
צופים בתערוכה ב-2013
צופים שוב, הפעם בתערוכה של 2014
במשך שנים רבות, בעונת הסתיו וסמוך לתאריך של מלחמת יום הכיפורים, הקיבוץ התכנס במועדון לערבי שירה לזכר בניו חללי מערכות ישראל.
בערב משתתפים זמרים מהקיבוץ והשירה מעניקה לכולם האפשרות להתאחד ולזכור.
חבורת הזמר של חצור – עם אמנון גפן באמצע.
בשנים הראשונות של הטלוויזיות בחדרי החברים המבחר היה מצומצם ביותר. היתה תחנה אחת ובעצם כולנו ראינו את אותו הדבר. רק ב-1993 הערוץ השני התחיל לשדר בישראל. כבר אז היו טלוויזיות צבעוניות בחדרים – החלוקה בהם התחילה ב-1986.
אבל ב-2009 התרחשה מהפכה נוספת בטלוויזיה בקיבוץ – התחברנו ל-YES.
החברים ישבו מול רכזי התרבות ובחנו את החבילה המועדפת עליהם. ומאז האפשרויות רק הולכות ומתרבות.
