יוזמה נשית

קיבוצים התקשו ליצור מקומות עבודה עבור נשים שלא היו קשורים לתפקידים ה-“מסורתיים” של החברה הסובבת – בעיקר המטבח, הנקיון, והחינוך. אבל היו חברות קיבוץ שידעו למנף את התפקידים המסורתיים האלה ולהפוך אותם למרכזי יזמות.

בשנות התשעים, למשל, חברות ותיקות זיהו את הצורך בחנות יד שנייה ופתחו חנות כזאת במה שהיה מקלט +30:

ובמאה הנוכחית חברות אחרות הסבו את מה שהיה חצור לטף לחנות יד שנייה שפעלה ממש עד לימינו:

אמן – מ-א’ ועד ת’

בראש השנה תשפ”ג נערכה תערוכה במועדון לציון 80 שנה לאמן … ובעקבות סגירתו.
חלק מהתערוכה היה משחק – “אמן – מ-א’ ועד ת'”. הנה הוא לפניכם בגירסה אינטרנטית.
המשחק, כמובן, איננו מזכיר את כל העובדים ו/או המוצרים הקשורים לאמן, והארכיון מבקש סליחה מראש לכל מי שאיננו מוצא את יקיריו. להבדיל מהתערוכה הגשמית, למשחק אפשר להוסיף, להרחיב, ולחדש.

א’ ב’ ג’ ד’ ה’ ו’ ז’ ח’
ט’ י’ כ’ ל’ מ’ נ’ ס’ ע’
  פ’ צ’ ק’ ר’ ש’ ת’  

זה רעיון!

אפשר לראות בתנועה הקיבוצית על כל גווניה מפעל יזמי אדיר ממדים. עם זאת, בתחום הכלכלי החברה הקיבוצית היתה מאד ממוסדת – המוסדות הכלליים החליטו היכן להשקיע ואת מה לפתח, והחבר הפרטי השתלב לתוך התמונה הכוללת. עם המשבר הכלכלי של שנות ה-80, והצורך של החבר לדאוג לפרנסתו האישית, יזמויות אישיות התפתחו ואפשר היה לראות יוזמה “מלמטה”. בכרוניקה של הקיבוץ אנחנו למדים שבשנת 1994 דווח ש:

הקבוץ אישר עקרונית יזמות עסקית בענפי הקהילה. במידה ותהיה מזה השלכה על חיי האוכלוסיה בכללה – הנושא תידון ותוכרע בשיחה

ואכן, בחצור שנות ה-90 היו שנים של מגוון יוזמות, הן במגזר היצרני, והן בקהילה.

איתמר כהן – איש השנה ביזמות לשנות 1994

המכון הפסיכולוגי בקיבוץ חצור

תתניע!

היום בקיבוץ כבר אין מכוניות “שיתופיות”, או “של הקיבוץ”. לכל משפחה יש לפחות מכונית אחת ואין צורך לחשב על חשבון מי הנסיעה. אבל לא כך היה בעבר. היו ימים שבהם כאשר הזמינו רכב היה ברור על חשבון מי הנסיעה, אבל בשנות ה-90 התהליך עבר שכלול טכנולוגי באמצעות ה-“חוכמולוג”.

עם כמות ה-“טכנולוגיות” שמלוות אותנו היום ספק אם אנחנו זקוקים להדרכה כיצד להשתמש במכשיר כזה, אבל ה-“חוכמולוג” נכנס לשימוש אצלנו לפני כמעט שלושים שנה, והיה צורך להסביר לנו מה עושים איתו. לשם זה הוכן סרטון. בסרטון, מ-1995, מראים את חיבור המכשיר שקולט את נתוני ה-“חוכמולוג”, ומסבירים כיצד מתניעים וגם כיצד המידע נרשם בהנהלת החשבונות:

וכצפוי, עם השנים ההתנעה עברה שכלולים. בערך ב-2005 זכינו ל-“דאלאס” – מכשיר פשוט יותר שעשה את אותה מלאכת הרישום והחיוב:

אבל כזכור, היום אין מכוניות “ציבוריות” וסביר להניח שבכל בית יש מגירה אם לפחות “דאלאס” אחד שכבר איננו זוכה לשימוש.

נכס אמיתי

היום דב אורנר הוא אמן מוכר שאפילו זכה לתערוכה במוזיאון תל אביב. אבל במהלך שנים רבות הוא היה הרבה פחות מוכר – כמעט סוד קיבוצי. בנוסף לעבודות ולתערוכות הרבות שלו במהלך השנים, דב ידע לעודד את המעשה האמנותית של חצור, ולקדם את היצירה של חברים יוצרים – כאלה שכבר נחשבו “אמנים” וגם כאלה בתחילת הדרך.

תערוכה של דב – צופרי רע (1993)

על התערוכה “פרחי מוח” (1996)

המתנה – ברחבת ספריית הקיבוץ – 2017

במגוון טכניקות

רוב שעות הפנאי של בני קלברש הוקדשו לאמנות שלו – ציור ורישום, הדפסים, יצירת נייר ו-“ציורים” באמצעות הנייר.

בני אהב לצייר את נופי ירושלים, אבל גם הכין הדפסים – חלקם מופשטים.

באחת מתערוכות הנייר שלו הוא שחזרר, דרך הנייר, ציורים של ברויגל.

צבעוניות ודמיון

יהודה אלעזר התברך בדמיון פרוע באמנות שלו. רבים מציוריו הורכבו מקטעי בד צבעוניים שמשכו את העין והוסיפו ענין רב.

בשנת 1997 נערכה תערוכה של ציורים ופסלים של יהודה בגלריה של הקיבוץ.

הלב הפועם של הקיבוץ – של פעם

חדר האוכל של הקיבוץ לא רק סיפק ארוחות שלוש פעמים ביום לחברים ולתושבים. הוא גם היה מקום מפגש (גם כאשר כבר אין צורך למלא שולחנות). ובנוסף, הוא היה אחד הערוצים המרכזיים של העברת מידע לחברים. לוח המודעות היה מלא במידע חשוב, ותאי הדואר שבכניסה המערבית לחדר האוכל היו מתמלאים עם מכתבים מבחוץ ועם ידיעות פנימיות לחברים.

רבות מהמודעות של העבר משכו את העין בצבעוניותן. הן הזמינו עיון ממושך במה שהופיע בלוח. היום מודעות עדיין נתלות בלוח, אבל נדמה שלעתים קרובות יותר הוא כמעט ריק.

תודעה חקלאית

היום, במאה ה-21, מעטים מאד מחברי הקיבוץ עובדים בחקלאות. אבל קשה להוציא את החקלאות מהקיבוצניק, והמציאות הזאת באה לביטוי בדאגה לכמות הגשמים שיורדים. במהלך השנים מדידת הגשם היתה תפקיד חשוב והאוכלוסיה במלואה עקבה אחרי תצפית הגשמים.

שנים רבות דפי תצפית הגשם הוצגו בלוח המודעות בכניסה המערבית לחדר האוכל, אבל היום ממעטים להכנס דרך הכניסה המערבית, ולכן הדפים מוצגים בלוח התרבות ליד מכונת הכלים.

אינני עוקבים אחרי כמות הגשם בלבד. אנחנו גם בוחנים את כמות המשקעים לעומת השנה הקודמת:

עוד בגבולות עקבו אחר הגשם המעט שירד שם. בחצור במשך שנים ארוכות יעקב בן בשט היה, בין תפקידיו הרבים, המודד “הרשמי” של כמות המשקעים:

אבל היום התפקיד עבר לאסא קצירי שמודד לפני ביתו:

כידוע, לוח המודעות בחדר האוכל איבד חלק מכובד מגדולתו. כבר לא עוברים דרכו לקבל עדכונים. אנחנו זקוקים לשיטות אחרות כדי ליידע אותנו כמה גשם ירד. בחורף 2022 אסא קצירי התחיל להעלות ל-מקומי את הדיווחים:

סימן זיהוי מובהק

איך מזהים חבר קיבוץ? יש לא מעט סימנים, אבל אחד הברורים ביותר היה תגית עם מספר על הבגדים. אפשר לסמן באמצעות עט שאיננו נמחק, אבל שיטת הסימון העדיפה ביותר היתה באמצעות פיסת בד עם מספר החבר שהוצמדה והודבקה לבגד באמצעות מכונת התרמית.

היום המכונה יושבת יתומה במה שנשאר מהקומונה – ולידה הנחיות השימוש במקרה הבלתי צפוי שמישהו יצטרך להדליק אותה כדי לסמן בגד:

המספר, כמובן, לא הודבקה לבגד כדי שכולם יידעו שמדובר בקיבוצניק. הצורך המרכזי היה לזהות של מי הבגד כאשר חילקו את הבגדים אחרי הכביסה לתוך התא של החבר.

css.php